טכנולוגיה לניהול החיים

.

 
חברת פייסבוק כתבה פוסט ובו ביקשה לשמוע מאנשים איך הם מנהלים את אינספור המשימות שלהם מבחינה טכנולוגית, כלומר באילו כלים ואפליקציות הם משתמשים כדי לתעד, לתעדף, לזכור, לעקוב ולתכנן את המשימות שעליהם לבצע.

הצורך ברור – לכולנו יש אינספור משימות מצד אחד, ומשאבים מוגבלים (זמן, קשב, אנרגיה, משמעת ועוד) לבצע אותן מצד שני. כולנו נתקלים בקשיים בבואנו להתמודד עם ביצוע המשימות שלנו ואצל רובנו מה שמעיד על הקשיים האלה זו העובדה שאנחנו לא מספיקים לעשות את מה שאנחנו צריכים ורוצים לעשות, שוכחים חלק מהמשימות, מגיעים לרגע האחרון וכד’. התוצאות של השיכחה, ההספק הנמוך והדחיינות הן שמעירות את תשומת לבנו לכך שמשהו לא עובד לנו כמו שצריך.

אז אנחנו מחפשים פתרונות ואחד המקומות הראשונים שאליהם אנחנו פונים הוא המקום של הסדר והארגון. מאחר ואנחנו מרגישים שהמצב בו עלינו לבצע אינספור משימות לא נמצא בשליטתנו אנחנו שואפים להחזיר את השליטה לידינו והדרך הטבעית ביותר להחזיר שליטה היא באמצעות יצירת סדר. אנחנו מאמינים ברעיון שלפיו אם הדברים יהיו מסודרים ומאורגנים יותר זה יקנה לנו אחיזה יציבה ורבה יותר בהם ולכן יאפשר לנו לבצע ולהספיק ובאופן כללי להיות יעילים בהרבה.

זה השלב בו אנחנו מתחילים לשכתב פתקים, להקליד רשימות, ליצור טבלאות, להוסיף בולטים, להשתמש בקטגוריות וצבעים וכמובן – לנסות כל טכנולוגיה רלוונטית. פונקציות חדשות בתוכנות קיימות, קישור בין תוכנות שונות והכי חשוב – כל אפליקציה אפשרית לניהול זמן, ניהול משימות, תיעדוף מטלות, קבלת התראות והנעה לפעולה שרק קיימת.

כל אלו הם עזרים חשובים. חשובים מאד אפילו. אין ויכוח על כך שסדר וארגון יכולים לתרום משמעותית ליכולת הביצוע והמימוש שלנו. מספיק שהדברים יהיו לנו מול העיניים, במקום אחד ובאופן מסודר ולא מפוזרים על פני אינספור פתקים, ביותר מדי מקומות שונים (כולל בראש) וכבר נספיק ונצליח יותר. האמנם?

כל האפליקציות כולן, כל האמצעים הטכנולוגים, הפטנטים, הרעיונות, התורות והשיטות מתייחסים בעיקר לצד אחד של המשוואה – הצד של ניהול שורת המשימות. איך לתעדף אותן טוב יותר, איך לזכור אותן טוב יותר, איך לעקוב אחריהן ובאיזה אופן לשבץ אותן בלוח הזמנים היומי / שבועי / חודשי / רבעוני / שנתי שלנו. אבל למשוואה יש גם צד שני, צד המימוש, והוא זוכה למעט מאד תשומת לב אם בכלל, בעיקר משום שקשה מאד ואולי אפילו בלתי אפשרי לארוז אותו בתוך אפליקציה, משוכללת וסופר טכנולוגית ככל שתהיה. במילים אחרות, טבלאות אקסל מדוגמות, מסמכי וורד בעימוד מושלם ואפליקציות סקסיות שמתממשקות לכל מכשיר ולכל מערכת הפעלה – כל אלה מאפשרים לנו לתעד, לקטלג, לסווג, לסדר, לארגן, לתעדף ומה לא, אך לא בהכרח עוזרים לנו לממש, כלומר לבצע בפועל ולייצר תוצאות מוחשיות.

מימוש הוא היכולת להחליט שאנו רוצים להגיע לנקודה מסוימת ואכן להגיע אליה. היכולת להחליט שאנו רוצים להשיג דבר מה ואכן להשיג אותו. היכולת לשלוט במה שקורה לנו, היכולת להשפיע על חיינו. ההפך ממימוש זו החוויה של היעדר שליטה, זה הפער בין הרצון שלנו להשיג לבין העובדה שאנחנו לא באמת משיגים, זו ההכרה בכך שאנחנו חולמים ומפנטזים אבל לא באמת מגשימים.

מיומנות המימוש וההגשמה היא מיומנות מורכבת ולעתים לא ברת השגה. מימוש כרוך במאמץ, ביציאה מאור הנוחות, בהתמודדות עם כשלון – אפשרויות שאינן אטרקטיביות במיוחד עבור רובנו. זוהי הסיבה לכך שאנו משקיעים משאבים רבים כל כך בארגון וסידור וניהול אינספור המשימות שלנו. העבודה על סידור וארגון החיים היא במידה רבה מעין מסך עשן שנועד ליצור מרחק בטחון בינינו לבין הרגע הזה שבו אנחנו מפסיקים לדבר על ועוברים לעשות את. חשוב, אפילו קריטי, להבחין בין דיבור על המימוש, לבין המימוש עצמו. להגיד “אני הולך/ת למצוא עבודה שתכניס לי הרבה יותר כסף” זה מצב צבירה אחד, והשגת העבודה שאכן מכניסה לי הרבה יותר כסף זה מצב צבירה אחר לחלוטין. הדיבור על הוא מצב של הכנה, כלומר מצב שבו אנחנו מבצעים פעולות לקראת המימוש. זהו השלב שבו אנחנו עוסקים בארגון, בבניית הרשימות והטבלאות, בסיווג המשימות לפי צבעים וקטגוריות ותחומי אחריות ושותפים לביצוע. אבל ההכנה לקראת לעד תישאר אך ורק הכנה לקראת ולא ההישג עצמו. אנחנו מתעכבים בשלב ההכנה ופעמים רבות נשארים בו כי זה מאפשר לנו להגיד לעצמנו ולאחרים שאנחנו פועלים ולוקחים אחריות ועושים את מה שצריך לעשות, אך כל אותו זמן אנחנו לא עוזבים את המקום המוכר והבטוח שלנו שאין בו התמודדות עם המעבר לשלב המימוש, שבו הדבר היחיד שצריך לעשות הוא… לעשות.

טכנולוגיה לניהול החיים היא חשובה, עוזרת, מייעלת ואפילו הכרחית בעידן כל כך כאוטי ועמוס באינספור מטלות וגירויים. אלא שגם האפליקציה הגאונית ביותר אינה יכולה להחליף את היכולת שלנו להוציא רעיונות, מחשבות, חלומות ושאיפות אל הפועל. בהיעדר מימוש, גם האפליקציה המדהימה ביותר תהפוך לעוד אמצעי לאגירת משימות. אז כן, אותן משימות יהיו מסודרות להפליא, אנחנו נקבל תזכורות בשלל צבעים וצלילים, הכל יהיה מסונכרן בין הסמארטפון והמחשב ובאופן כללי הכל יראה לנו הרבה יותר נוח, מסודר ואפשרי. רק שתחושת האפשר תישאר ברמת הרעיון והאשליה ולא באמת תהפוך למציאות. (ויש גם בעיה נוספת והיא שהטכנולוגיה מאפשרת אגירה שהיא למעשה אינסופית. אין כבר צורך בערימות של פתקים ומחברות שתופסים מקום ויוצרים מועקה. בעזרת הטכנולוגיה הכל מאוחסן במקום וירטואלי ולכאורה לא תופס נפח כלשהו. התוצאה – מאגר משימות שמבחינה מעשית הוא אכן אינסופי.)

נשאלתי פעם מה כדאי לעשות במצב בו אדם לוקח דף A4, ממלא אותו באינספור משימות, אבל אז דוחה את כולן ולא עושה דבר. הצעתי היתה לחתוך את הדף לחצי, את החצי לחתוך שוב לשניים וכך הלאה עד שנוצר פתק קטן שיש בו מעט מאד מקום לרישום משימות… הרעיון שלפיו אם נצליח לאחוז בכל המשימות שלנו (על ידי רישום של כולן) נצליח גם לבצע אותן הוא תעתוע. הסיכוי לבצע משימות עולה ככל שמספר המשימות קטן. פחות זמן שמוקדש לרישום, שכתוב, מחיקה והעברה של משימות מנייר לנייר (או ממסך למסך) הוא יותר זמן שמוקדש לביצוע בפועל. אז נכון, אולי בשיטת הפתק הקטן “תאבדו” חלק מהמשימות שלכם, אבל אם בתמורה לכך תגדילו ותגבירו את חוויית המימוש שלכם – דיינו.

.

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

Posted in כללי | Comments Off on טכנולוגיה לניהול החיים

להקטין את ההצלחה

.

פעמים רבות החיים מלמדים אותנו להתמקד בשלילי ולא בחיובי, בקושי ולא ביכולות, במה שלא הצליח לנו במקום במה שכן. הנסיון לענות על השאלה מדוע זה כך הוא עניין לדיון נפרד והוא בוודאי מקיף סיבות רבות, כמו למשל הרצון להימנע מאכזבות (שהוא בפני עצמו רצון מובן אך שגוי בעיניי), משהו על משקל “אל תצפה/י ליותר מדי, שלא תתאכזב/י”… בפוסט הנוכחי אתמקד באופן שבו אנחנו מתעקשים להיאחז במה שלא, במה שאין, במקום להדגיש את מה שכן, את מה שיש.

לקוח שלי, שמצייר תמיד תמונה פסימית ושחורה למדי כשהוא מתאר את מה שעבר עליו מהפגישה הקודמת, קיבל ממני משימה – לפתוח את הפגישות שלנו באמירה חיובית כלשהי. היא לא צריכה להיות דרמטית, היא לא צריכה להיות בנושא ספציפי והיא לא צריכה להיות דבר מלבד כזו שמביעה משהו טוב בעיניו. למשל: “נפגשתי שלשום עם חבר לקפה והיה כיף.” זהו. לא צריך יותר מזה.

אלא שמשימה לחוד וביצוע לחוד. ראשית, מפני שרוב הפעמים אותו אדם עושה הכל כדי להימנע מלבטא אמירה חיובית ושנית, משום שאם כבר יצא לו משפט שיש בו אמירה חיובית כלשהי, הוא מייד יבטל אותה. איך הוא יבטל אותה? בעזרת אחת משלוש הדרכים הבאות:

(1) יצביע מייד על מה שלא נעשה. לדוגמה – אם הוא יפתח במשפט “הצלחתי סוף סוף לסדר חלק מהערימה של הניירת על שולחן העבודה שלי.”, הוא מייד יוסיף “אבל תראה כמה בלגן עוד נשאר לי.”

(2) יקטין את ההישג. לדוגמה – הוא יגיד “אבל כל אחד מצליח לסדר את הניירת שעל השולחן שלו.”

(3) ישווה לעבר, שבו הוא הצליח לעשות בקלות את מה שהיום הוא לא מצליח או מצליח בקושי. לדוגמה – “זה לא נקרא הישג, כי פעם הייתי מתקתק את כל הניירת ובכלל לא היה לי בלגן.”

דעתי היא שחשוב להראות לעצמנו ולאחרים את הצד השני של שלושת סוגי הטיעונים הנ”ל. לגבי הטיעון הראשון, שבו האדם מצביע על מה שלא נעשה, יש להדגיש את העובדה שהישג הוא הישג. נקודה. להנגיד אותו להיעדר הישג אחר זה פשוט לא רלוונטי. בדוגמה שלנו, זה נכון שנותר עוד בלגן לסדר, אבל האם הבלגן הזה מבטל את העובדה שעכשיו קל ופשוט למצוא נייר ספציפי בערימת הניירת שכן סודרה? במילים אחרות, מדובר בשני מצבים שמתקיימים במקביל – יש ערימת ניירת שסודרה ויש ערימה אחרת שעדיין לא סודרה. לא מדובר בשני מצבים שאחד מהם (הבלגן) מבטל את קודמו (מה שכן סודר).

לגבי הטיעון השני, שמקטין / מבטל את ההישג באמצעות השוואתו להישגים של אחרים, בואו נזכור שהעובדה שאנחנו אומרים שאחרים מצליחים במשהו בלי בעיה לא באמת מחייבת שזה אכן כך. קל לנו לייחס הצלחה לאחרים, אבל אין לנו באמת מושג עד כמה אדם אחר מתקשה במשהו שגם אנו מתקשים בו. אבל גם כאן – נניח שאדם אחר אכן מסדר את הבלגן שיש לו על שולחן העבודה בלי שום בעיה. האם יש בכך כדי לבטל או להקטין את ההישג האישי שלנו? מדובר בשני עניינים נפרדים לחלוטין. העניין האחד הוא אנחנו והעניין האחר הוא האחרים. מה הקשר…?! על הנטיה שלנו להשוות את עצמנו לאחרים כתבתי בפוסט “אני ועצמי”. דעתי היא שההשוואה הזו לחלוטין אינה רלוונטית ובוודאי שאינה מקדמת אותנו למקום כלשהו. מה שכן רלוונטי זו השאלה האם אני מצליח עכשיו במשהו שעד לפני רגע לא הצלחתי בו. אם כן – זהו ההישג. אם לא – כדאי שאמשיך לנסות.

ולגבי הטיעון השלישי, שעושה שימוש בהשוואה לעבר, השאלה היא, שוב, מה הקשר? ברור, יש דברים שבעבר הצלחנו בהם וכיום לא. זה יכול להיות משום שבעבר היינו מרוכזים יותר והיום פחות, בעבר היה לנו יותר כוח פיזי והיום פחות, בעבר אורח החיים שלנו היה לגמרי שונה (למשל, היינו רווקים והיום אנחנו נשואים ויש לנו ילדים) וכך הלאה. האם זה מתסכל? בהחלט כן. לגמרי טבעי שאהיה מתוסכל מכך שבעבר יכולתי למשל לאכול כל מה שרציתי מבלי שאצטרך לדאוג למשקל שלי (כי הייתי צעיר וחילוף החומרים בגוף שלי היה שונה וכי שרפתי הרבה מאד קלוריות) והיום עלי לשים לב לכל פרוסת לחם נוספת שאני אוכל. אז מה? האם זה סותר את העובדה שהצלחתי במשהו היום? לעבר יש חשיבות רבה אבל לא ככלי לניגוח עצמי. אם כבר לשפוט את עצמנו היום, אז לעשות זאת בכלים ובמדדים של היום ולא בכלים ובמדדים של פעם.

למרות שרובנו (אם לא כולנו) מצהירים על רצון בשינוי, ההתנגדות לשינוי טבועה בנו כל כך עמוק וחזק עד שגם כאשר מתרחש שינוי, אפילו חלקי וקטן, אנחנו מגייסים את כל משאבי הדמיון והניסוח העומדים לרשותנו כדי להתנגד לו. אני לא מכיר דרך יעילה יותר להתמודד עם ההתנגדות הזו מלבד לתרגל שוב ושוב ושוב את ההפך ממנה, להתעקש לנקוט ב”ניסוחי כן” בכל פעם שבאופן טבעי אנחנו נוטים להשתמש ב”ניסוחי לא” ולהתעקש לראות את מה שאנחנו משום מה מתאמצים להסתיר.

.

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

Posted in כללי | Tagged , , , , , , , , , | Comments Off on להקטין את ההצלחה

אסטרטגיה לקבלת החלטות?

.

אתמול, בפגישה עם מודרך שלי, שוחחנו על החלטה חשובה שעליו לקבל בזמן הקרוב. סקרנו את המשמעויות השונות שיש להחלטה הזו, ההשלכות שלה, הנימוקים בעדה והנימוקים נגדה וכך הלאה. בסופו של דבר שאלתי אותו האם יש לו אסטרטגיה לקבלת החלטות ואם כן – מהי. הוא אמר שהוא לא לגמרי מבין למה אני מתכוון ב”אסטרטגיה”. הוא שוקל את הנתונים ואז מקבל החלטה באופן אינטואיטיבי. זה גרם לי לחשוב על כך שאולי כדאי להרחיב קצת בנושא הזה.

אתחיל בכך שלשקול את הנתונים ולקבל החלטה באופן אינטואיטיבי זו בהחלט אסטרטגיה. אחת מני רבות. הרעיון הוא להבין שזה אכן כך, כלומר שלא מדובר בעניין אקראי ומקרי, אלא בכוונת מכוון, בפעולה יזומה שאנו נוקטים בה. כמו בנושא של ניסוי והצלחה, עליו כתבתי לפני כשבוע, ושבו הסברתי שהשאלה האם הצליח לכם או לא חשובה פחות מהשאלה האם המשכתם לנסות או לא, כך גם בנושא של קבלת החלטות. כלומר, השאלה איזו החלטה קיבלתם בסופו של דבר חשובה פחות מהשאלה איך הגעתם לאותה החלטה.

כשאני מדבר על אסטרטגיה לקבלת החלטות אני מתכוון לשיטה, לדרך, לסדרה של צעדים או של כללים, שאתם נוקטים בה באופן מודע ומכוון. מה שקורה הוא שהיומיום שלנו מלא וגדוש באינספור החלטות שאנחנו מקבלים באופן אוטומטי, לפעמים כמעט בלי לשים לכך לב בכלל, ולכן אנחנו טועים לחשוב שקבלת החלטות היא עניין אינטואיטיבי שפשוט קורה. הרגעים בהם אנו הופכים מודעים לנושא הם הרגעים בהם עלינו לקבל החלטות כבדות משקל, מורכבות, גורליות. או אז אנחנו שואלים את עצמנו איך לקבל החלטה כזו. פתאום זה נהיה פחות אינטואיטיבי ופחות אוטומטי.

הנה מספר דוגמאות לאסטרטגיות לפתרון בעיות:

(1) התייעצות עם אנשים שונים (כאלה שאנחנו מחשיבים את דעתם, כאלה שנראים לנו רלוונטיים מבחינת הנושא וכו’), ניתוח העצות שקיבלנו ובחירה בדעת הרוב.

(2) הטלת מטבע או זריקת קוביה (כלומר “הפקדת” ההחלטה ביד הגורל).

(3) בניית טבלה של “בעד” ו”נגד”.

(4) בניית טבלה של ערכים שונים הקשורים להחלטה ושקלול הדירוג והניקוד של כל ערך.

(5) דחיית קבלת ההחלטה לדקה התשעים כדי שלא תהיה ברירה אלא להחליט (כלומר רתימת הלחץ לצורך קבלת ההחלטה).

ועוד כהנה וכהנה אסטרטגיות שונות ומגוונות.

אבל למה בכלל צריכה להיות לנו אסטרטגיה לקבלת החלטות? התשובה היא – כדי לשפר את השליטה שלנו במה שקורה לנו, כדי להכניס לחיינו מרכיבים של תכנון, מודעות והתכוונות, כדי לשפר את התוצאות שלנו, כדי להוביל את תהליכי השינוי שאנו מעוניינים בהם. במילים אחרות, במקום רק לקבל את הדין ולהשלים עם העובדה שהדברים פשוט קורים לנו, לשפר את היכולת שלנו לכוון את הדברים ולגרום להם לקרות כפי שהיינו רוצים שייקרו.

מדוע יש החלטות שכל כך קשה לנו לקבל? משום שהמשמעות של קבלת החלטה בצורה מתוכננת ומכוונת היא שהאחריות על תוצאות ההחלטה היא שלנו. ולא צריך ללכת רחוק, להחלטות הרות גורל, כדי להבין למה הכוונה. מספיק להתבונן בהתרחשות יומיומית המוכרת לכולנו. קחו למשל בני זוג שרוצים לצאת לסרט או למסעדה. כל אחד מבני הזוג יכול להביע את דעתו ולהגיד לאיזה סרט או לאיזו מסעדה כדאי ללכת, אבל כל אחד מבני הזוג גם ירצה שאת ההחלטה הסופית יקבל בן/ת הזוג השני. מדוע? משום שאם אני הוא זה שהחליט בסופו של דבר על הסרט, אז אם הסרט היה נהדר – הצלחתי. אבל אם הסרט היה גרוע, הרי שאני אשם. זה בגללי, אני זה שקיבל את ההחלטה ללכת לסרט הגרוע הזה…

אנחנו חוששים ונרתעים מהאחריות המגיעה עם קבלת ההחלטה ולכן, פעמים רבות, אנחנו דוחים את קבלת החלטה מתוך הבנה שאם נמשיך לדחות את ההכרעה, המציאות תכריע בסופו של דבר עבורנו. לדוגמה – מנהל שאינו מצליח לקבל החלטה בנוגע לפיטורי עובדים (החלטה שאחריות מאד כבדה בצדה), ואחרי דחיות רבות הוא מקבל הוראה מהמנהל שמעליו לפטר את אותם עובדים.

ככלל, תמיד עדיף יהיה לנו להוביל את האירועים ולעשות אותם בדרך שלנו ומתוך יוזמה שלנו, מאשר להגיע למצב בו האירועים נכפים עלינו בהתערבותו של גורם חיצוני כזה או אחר.

לסיכום – קחו שליטה על תהליך קבלת ההחלטות שלכם. שאלו את עצמכם באיזו אסטרטגיה לקבלת החלטות אתם עומדים להשתמש ואז… אז השתמשו בה, כלומר אל תפקירו את קבלת ההחלטה לגורמים חיצוניים שאינם בשליטתכם (על אף שגם זו אסטרטגיה מסוג מסוים…). כמו בנושאים רבים אחרים, גם בנושא זה מה שיכול מאד לעזור לכם הוא הצבת גבולות, והגבול היעיל ביותר הוא גבול הזמן. קבעו לעצמכם את המועד הספציפי שההחלטה חייבת להתקבל עד שהוא יגיע. מסגרת הזמן (בהנחה שתקיימו את ההתחייבות שלכם לעצמכם ותעמדו בה) תגביר את הסיכויים לכך שאכן תקבלו את ההחלטה בצורה מתוכננת ומושכלת.

ודבר אחרון – פעמים רבות שואלים אותנו האם החלטנו כבר ואנחנו משיבים שלא, אך מה שקורה בפועל הוא שבחלק ניכר מאותן פעמים למעשה כן קיבלנו כבר את ההחלטה רק שקשה לנו להודות בכך בפה מלא. מדוע? משום שהודאה בכך שקיבלנו את ההחלטה מצמצמת באופן ניכר את גבולות הגזרה שלנו. אם החלטנו, הרי שהתחייבנו, בחרנו וויתרנו על האפשרויות האחרות. זו הסיבה לכך שבמקרים רבים קשה לנו להודות אפילו בפני עצמנו בכך שלמעשה כבר החלטנו. אנחנו מייחלים לתחושת החופש הקיימת, כביכול, בריבוי האפשרויות שלפני ההחלטה. במצב כזה, העובדה שאנחנו ממשיכים להתלבט (למרות שבתוך תוכנו כבר הגענו להחלטה) נועדה לאפשר לנו להצדיק את ההחלטה שקיבלנו “בסתר”. בפועל זה אומר, למשל, ש”נגלה” שאנו מעדיפים דעות מסוימות על פני אחרות, רק משום שאותן דעות תומכות בהחלטה שבתוך תוכנו כבר הגענו אליה.

וכמובן שנותרת גם השאלה של מה עושים אחרי שההחלטה התקבלה. גם כאן לא מדובר בעניין מובן מאליו. מתברר שאנשים רבים מקבלים החלטה, אך גם לאחר שהתקבלה וגם לאחר שהם החלו לפעול על פיה, הם עדיין עסוקים, בינם לבין עצמם, בויכוח עם ההחלטה שלהם… קבלת החלטות היא כמובן שלב הכרחי בכל תהליך שינוי, אך אין לה כל ערך אם היא לא מאפשרת להפוך את ההחלטות למעשים. קל לנו מאד לחבל בהחלטות שקיבלנו. לדוגמה – החלטנו להכנס לכושר, עשינו מנוי בחדר כושר, אבל אנחנו פשוט לא הולכים לאימונים… מדוע אנחנו עושים את זה? משום שזה מאפשר לנו, בו-זמנית, גם להרגיש שהתקדמנו (קיבלנו החלטה) אבל גם לא לשאת באחריות הנובעת מאותה החלטה…

קבלת ההחלטות מקבלת את מלוא המשמעות שלה רק כאשר אנו מוכנים להתמסר להחלטה שקיבלנו, לתת לה צ’אנס ולפעול על פיה כדי שבאמת תאפשר לנו להתקדם ולהצליח.

.

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

Posted in כללי | Comments Off on אסטרטגיה לקבלת החלטות?

שישה צעדים להתמודדות עם דחיינות חורף

\\

.

.

דחיינות היא מצב בו אנחנו מתכוונים לבצע  שורה של משימות שיקדמו אותנו אל מטרה שהגדרנו, אך למרות החשיבה, ההתארגנות והרצון שהובילו אותנו בזמן התכנון, אנחנו לא מצליחים להביא את עצמנו לבצע אותן. אחת הסיבות המרכזיות לתופעה היא מערכת היחסים שלנו עם המשימות שעלינו לבצע. ככל שהמשימה קשה / מרתיעה / מאיימת / מעוררת התנגדות יותר, כך הסיכוי שנדחה אותה גדול יותר.

החורף הוא כר פורה להתגברותה של הדחיינות. אם לפני הגשם והקור דחינו את מה שעלינו לעשות, הרי שבחסות הגשם והקור נדחה אפילו יותר. מדוע זה כך?

לחורף יש מאפיינים שמצמצמים באופן ניכר את המוטיבציה ואת היכולת שלנו להניע את עצמנו לפעולה. הרצון להתכרבל במקום יבש וחם גורם לנו להתכנס ולהתנגד לעצם הרעיון של יציאה החוצה, וכך גם המחשבה על להירטב בגשם, ללכת ברגל בקור, לעמוד בפקקים או להיתקע עם הרכב באיזו שלולית ענקית באמצע הכביש. זה גורם לנו לשנות את התפיסה שלנו לגבי הדחיפות של המשימות שעלינו לבצע. דברים שנראו לנו דחופים עד אותו רגע נראים לנו פתאום פחות דחופים. למעשה שכנענו את עצמנו שהם פחות דחופים כדי לא להרגיש מחויבים לבצע אותם. בחורף מחשיך מוקדם ולמרות שבפועל יש לנו עוד שעות ערוּת רבות לפנינו, התחושה שלנו היא שהיום נגמר וגם התחושה הזו תורמת לצמצום המוטיבציה לפעול. בנוסף, יש כמובן את האור הייחודי לעונת החורף. בעוד שאור קיצי לבן ובוהק מחמם וממריץ אותנו, האור האופייני לחורף, שלעתים הוא אפור, קודר, מלאכותי ולא חזק מספיק, גורם לירידה באנרגיה, לתחושה של דכדוך ולרצון להיות סטטיים. המחקרים בתחום מראים כי האור משפיע על רמת האנרגיה והחיוניות שלנו וכמובן גם על מצב הרוח והשעון הביולוגי שלנו. אור מלאכותי, למשל, משפיע על רמת הביצועים במקום העבודה, על רמת למידה ועל עירנות.

בעבודתי כמומחה להתמודדות עם דחיינות אני פוגש בביטויי הדחיינות האופייניים לחורף ברמה יומיומית. ישנה עליה משמעותית בדחיית פגישות עבודה, יצירתיות פורה במתן כל סוג אפשרי של תירוץ שיימנע את הצורך לצאת מהבית, ובאופן כללי אנשים עושים ומיישמים פחות מהרגיל. דוגמה לטענה הפופולרית ביותר שאני שומע בימים אלו ממודרכיי היא: “היה לי כל כך קר, שלא הצלחתי לעשות אפילו דבר אחד ממה שתכננתי.”

יחד עם זאת, יש מה לעשות כדי להתמודד עם דחיינות החורף ולשפר את יכולת ההנעה שלנו לפעולה בתקופה זו של השנה. הנה מספר המלצות:

(1) הסכימו לדחות, אבל לא את הכל. להתגבר על הקשיים שהחורף מערים זה עניין לא פשוט ולכן זה הזמן להיות סלחניים כלפי עצמכם ולקבל את העובדה שבעונה הזו תעשו ותספיקו פחות. אבל אם אתם כבר דוחים, אז לא את הכל. מומלץ להחליט על מספר מצומצם של משימות שעליהן לא תוותרו.

(2) נצלו את התנאים שהחורף מכתיב. אם כבר דחיתם משימות שדורשות מכם לצאת החוצה, השהות בבית היא הזדמנות מצוינת לטפל בענייני עבודה שבמהלך היומיום בדרך כלל לא מגיעים אליהם. זה הזמן להשקיע מחשבה בנושאים כמו תכנון פרויקטים, ניהול יומן ובחינה מחדש של רשימת המשימות. בנוסף, זוהי גם הזדמנות מצוינת לבצע משימות הקשורות בבית עצמו. תמיד יש מספיק כאלה והן תמיד נדחות על חשבון משימות אחרות. זה הזמן לסדר ניירת, למיין תכולת ארון, לתלות את התמונה שמחכה שם כבר חודשיים. וכמובן שלכולנו יש משימות שניתן לבצע אותן באמצעות המחשב. לקבוע תורים, לשלם חשבונות, להזמין מהסופר, לענות למיילים – את כל אלה ניתן לבצע בנוחות מהמחשב הביתי או בעזרת שאר אמצעי המחשוב הזמינים בבית.

(3) הכינו לעצמכם בבית סביבת פעולה נעימה ונוחה ככל שניתן. לדוגמה, אם קשה לכם לקום בבוקר כי מחוץ לשמיכה קר ולא נעים, דאגו לכך שהחדר יהיה מחומם כדי שיהיה לכם קל יותר לקום. דאגו לכך שיהיו לכם מים חמים, בגדים נוחים וכל אמצעי אחר שיעזור לכם להתגבר על הצורך להתכנס, להתכרבל ולהיות במנוחה.

(4) תכננו משימות לשלבים מאוחרים יותר של היום. אם כבר ברור לכם שלא תצליחו לקום מוקדם ולהוציא את עצמכם מהמיטה, למה להקשות על עצמכם ולקבוע דברים לבוקר. קבעו משימות לשעות הצהריים ואחר הצהריים בידיעה שיש יותר סיכוי לכך שבשעות האלה כבר תהיו בתנועה.

(5) עשו דברים עם אנשים נוספים (חברים, משפחה). קשה לנו לדרבן את עצמנו בחורף, אבל בשניים זה כבר קל יותר. אם קבעתם עם אדם נוסף הרווחתם שני יתרונות. האחד – המחויבות לאדם אחר תגביר את המוטיבציה שלכם לפעול. השני – אם האדם האחר פועל ועושה זה ידרבן גם אתכם לפעול ולעשות. מומלץ לשתף פעולה עם אדם שיש לו יתרון יחסי רלוונטי. למשל – אדם שאוהב את החורף ונהנה לצאת החוצה בגשם.

(6) ואם כבר מדובר על האפשרות לצאת החוצה בכל זאת – נצלו את היתרונות של היציאה מהבית. כמעט כולם דוחים משימות בחורף, בדיוק כמונו. לכן זה יכול להיות הזמן הנוח ביותר לטפל במגוון הסידורים שדחיתם כבר זמן רב. ברוב המקומות אליהם תגיעו (בנק, דואר, חנות זו או אחרת) יהיו פחות אנשים ופחות תורים. בנוסף, היציאה מהבית תאפשר לכם למצוא סביבת עבודה שונה (כמו בית קפה שחם ונעים לשבת בו) ובכך תדרבן אתכם לפעול ולהספיק.

תופעת הדחיינות מלווה אותנו בכל עונות השנה, אך עונת החורף מעצימה אותה במיוחד. העלאת המודעות לכך ויישום הצעדים המותאמים למאפיייניה הייחודיים של תקופה זו יאפשרו לכם להניע את עצמכם לפעולה ולהיות פרודוקטיביים גם כאשר בחוץ קר וגשום.

ויש גם את הראיון שלי בתוכנית “מעבירים לראשון” ברשת ב’ מלפני מספר ימים באותו נושא:

.

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

\\

Posted in כללי | Comments Off on שישה צעדים להתמודדות עם דחיינות חורף

משימות שלא ניתן לבצע

\\

.

.

כנראה שכולנו “זכינו” לחוות את החוויה שבה הורינו התקוממו על כך שלא עשינו את מה שהם אמרו לנו לעשות. ואלה מאתנו שהם בעצמם הורים בוודאי כבר הספיקו לכעוס פה ושם על ילדיהם שלא עשו את מה שאמרו להם לעשות. והחוויה חוזרת על עצמה בסוגים נוספים של מערכות יחסים. בזוגיות, למשל, ברור שמדי פעם יהיה מצב בו צד אחד כועס על הצד השני שלא עשה את מה שביקש ממנו. בעבודה – בוס שכועס על עובדיו מאותה סיבה או בעל עסק שכועס על אחד מנותני השירות שלו מאותה סיבה וכך הלאה. וכמובן שישנה גם מערכת היחסים שלנו עם עצמנו… קשה להאמין שיש אדם כלשהו שלא כועס על עצמו מדי פעם על כך שלא עשה את מה שאמר לעצמו שיעשה…

אחת הסיבות לסוג החוויה שתיארתי היא העובדה שפעמים רבות אנחנו נותנים לאחרים, או לעצמנו, או שאחרים נותנים לנו משימות שלא ניתן לעמוד בהן. כלומר, צד אחד כועס על הצד האחר שלא עשה את מה שהתבקש לעשות, כשבפועל מה שקרה הוא שצד אחד נתן משימה שהצד האחר לא יכול היה לבצע. למעשה, ישנה הפרדה בין המנגנון שאחראי אצלנו על יצירת המשימה / מתן המשימה / ניסוח המשימה, לבין המנגנון שאחראי לבדוק האם זו בכלל משימה הגיונית, האם היא ברת ביצוע וכד’. המנגנון הראשון עונה על השאלה “מה צריך לעשות?” והמנגנון השני עונה על השאלה “האם הגיוני / אפשר לעשות זאת?”

במקרה של משימות בין אנשים שונים (מישהו נתן לנו משימה או שאנחנו נתנו למישהו משימה) ההפרדה בין שני המנגנונים נובעת, בין השאר, מהצורך שלנו להעביר (ואפילו “להפיל”) את האחריות אל (על) האחר. לדוגמה – נניח שלפנות ערב אבא אומר לבתו בת הארבע שבשעה הקרובה היא צריכה להספיק להתקלח ולאכול ארוחת ערב אם היא רוצה שיישאר לה זמן לראות טלויזיה. העניין הוא שילדים קטנים עדיין לא באמת יודעים כיצד להתנהל עם הזמן שלהם ולכן כלל לא בטוח שהילדה בת הארבע תוכל לעמוד במשימה, אבל לאבא שלה קל להנחית עליה את המשימה, כי בכך הוא מעביר אליה את האחריות שבעצם צריכה להיות, לפחות ברובה, שלו. זה לא נובע מזדון, כמובן, אלא מחוסר שימת הלב שלנו לעובדה שאנחנו מצפים שמשהו יקרה מבלי לבדוק עד הסוף האם זה הגיוני שהוא יקרה.

לעומת מצב של משימות שניתנות בין אנשים שונים, כאשר אנחנו נותנים לעצמנו משימות שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בהן, אנחנו עושים זאת, בין השאר, כדי למנוע מעצמנו מראש את האפשרות להתקדם. כשהיעד הסופי נראה גדול מדי ומאיים מדי, אנחנו למעשה דואגים לכך שלא נצטרך להתמודד עם השגתו, וזאת באמצעות הצבת רף גבוה מדי לעצמנו (כלומר נותנים לעצמנו משימה שלא נוכל לעמוד בה).

לתת לאחרים משימות שהם אינם יכולים לעמוד בהן זה במקרה הטוב לא פייר. במקרה הפחות טוב זה אפילו קצת אכזרי. אנחנו לא אוהבים כשעושים את זה לנו אז כדאי לנו לשים לב היטב ולא לעשות את זה לאחרים, ועוד יותר מכך כדאי לנו לשים לב היטב שלא לעשות את זה לעצמנו (למשל לא להגדיר לעצמנו 20 משימות שאת כולן נבצע מחר, בשעה שבתוך תוכנו ברור לנו שאולי נספיק לבצע שלוש מתוכן…).

היפה בכל הרעיון של הגדרת משימות ריאליות שניתן לעמוד בהן זו העובדה שבדרך זו כולנו נספיק בעצם הרבה יותר. הסיבה לכך פשוטה – משימות שלא ניתן לעמוד בהן פשוט לא יתבצעו, אבל משימות שכן ניתן לעמוד בהן, ככל הנראה כן יתבצעו.

בין אם בעבודה ובין אם בחיים האישיים, בסופו של דבר כולנו עוסקים בניהול. אנחנו שואפים לנהל את החיים שלנו ולהתנהל בתוכם בצורה הטובה ביותר. ככל שנצליח ליצור יותר איזון בין המנגנון הפנימי שאחראי על הגדרת המשימות (ועונה על השאלה “מה צריך לעשות?”), לבין המנגנון השני שאחראי על בדיקת היתכנות המשימה (ועונה על השאלה “האם הגיוני / אפשר לעשות זאת?”), כך נוכל לנהל ולהתנהל טוב יותר.

תנו לאחרים, וכמובן גם לעצמכם, משימות שניתן לעמוד בהן.

בהצלחה!

.

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

\\

Posted in כללי | Comments Off on משימות שלא ניתן לבצע

איך תראה שנת 2014 שלך?

\\

.

.

בשבועות הקרובים נשמע מכל כיוון על נקודת הזמן הייחודית והמוכרת ההולכת ומתקרבת – סוף של שנה אזרחית אחת ותחילה של שנה אזרחית חדשה.

התכנים מוכרים. מצד אחד – סיכומים של השנה שחלפה. מצד שני – מבט מלא תקווה אל השנה החדשה שבפתח, הדגשת ההזדמנות לשינוי ודיבור על ההחלטות לשנה החדשה. כמו בכל סוף ותחילת שנה.

התכנים רלוונטיים וחשובים, אבל החזרה עליהם, שנה אחרי שנה, הופכת אותם לעניין שחוק ומובן מאליו ובכך מוציאה מהם את העוקץ ומצמצמת את החידוש ואת ההזדמנות האמיתית לשינוי שטמונים בהם.

עבורי, כמי שמלווה תהליכי שינוי של אחרות ואחרים וכמובן כמי שמשתנה בעצמו, שחיקת הייחוד של נקודת הזמן הסמלית הזו מציבה שני אתגרים. אתגר ראשון – להגביר מחדש את הפוטנציאל לשינוי שטמון בנקודת הציון של חילופי השנה האזרחית. אתגר שני – לאפשר לאחרים ולעצמי להציב יעדים לשנה החדשה ובאמת להגשים אותם.

כדי להיענות לשני האתגרים יצרתי שתי הדרכות וידאו חדשות. בראשונה שבהן אני מציג את הרעיון, שבעיניי הוא המרכזי והחשוב ביותר בכל מה שנוגע ליכולת שלנו להגשים את היעדים שהצבנו לעצמנו.

אני מזמין אתכן/ם לצפות בהדרכה ולהפוך את סוף 2013 – תחילת 2014 לנקודת זמן ייחודית שתאפשר לכן/ם לחולל שינוי אמיתי בשנה האזרחית הבאה עלינו לטובה.

לחצו כאן לצפיה בהדרכה!

\\

Posted in כללי | Comments Off on איך תראה שנת 2014 שלך?

דחיינות ו”המצב”

\\

.

.

כולנו מכירים את “המצב”, נכון? המצב שלנו, המצב של המדינה. ברוב המקרים לא משנה מהן הדעות הפוליטיות שלנו, מאיפה אנחנו בארץ ובמה אנחנו עוסקים – רובנו מסכימים על כך שהמצב הפוליטי / בטחוני / כלכלי / חברתי / מדיני במחוזותינו הוא לא משהו.

זה מדאיג ומעסיק אותנו אבל אין לנו הרבה מה לעשות בנדון חוץ מלהתלונן ולהמשיך להתמודד כמיטב יכולתנו, כי בשורה התחתונה יש לנו מספיק על הראש עם החיים הפרטיים שלנו. יש לנו עבודה, עסק, זוגיות, ילדים, משפחה, משכנתא, בריאות, ועם כל הכבוד לפוליטיקה ולכל שאר ההתרחשויות הגדולות שמסביב, החיים הפרטיים שלנו יותר חשובים ומיידיים עבורנו. אז אנחנו מקטרים ומתוסכלים, אבל בסופו של יום עסוקים בדל”ת אמותינו, בתשלום חשבונות, בהשכבת הילדים לישון, בהתמודדות עם העובדה שעלינו לקום בבוקר וללכת לעבודה.

אבל איך כל זה קשור לדחיינות? זה קשור כי “המצב” מייצר ומעודד דחיינות. המצב מערים עלינו עוד ועוד קשיים ולכן מקטין את המוטיבציה שלנו להתאמץ. אנחנו אומרים לעצמנו שאין בשביל מה לטרוח, כי זה בלאו הכי לא ישנה הרבה, ואז אנחנו באמת מתאמצים וטורחים פחות. אנחנו יודעים שעלינו לנקוט בפעולות כאלה ואחרות כדי להתקדם, אבל דוחים אותן. בעל כורחנו אנחנו “מתאמנים” בדחיינות ומהר מאד אנחנו מתרגלים אליה.

דוגמה אחת מני רבות – יש לי לקוח, מהנדס בהשכלתו, שעובד בעבודה זמנית לאחר שפוטר מעבודתו הקודמת בעקבות קיצוצים. הוא רוצה למצוא עבודה אחרת התואמת את כישוריו ונסיונו, אבל לא מצליח להזיז את עצמו בכיוון. הוא הגדיר לעצמו משימה – לשלוח קורות חיים לעשרים משרות רלוונטיות בשבוע, אבל במקרה הטוב הוא שולח קורות חיים לשתי משרות בלבד, בין השאר משום שהוא לא באמת מאמין שמשלוח קורות החיים בכלל יעזור לו.

אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא יכולים לשנות את הגלובלי, את מה שמעבר לגבולות החיים האישיים שלנו בביתנו. אנחנו מרגישים שהכוחות הפועלים הם גדולים מאתנו כך שאין לנו יותר מדי סיכוי. אבל העובדה היא שהמצב לגמרי לא נוח לנו ולמעשה עומדות בפנינו שתי אפשרויות. האחת – להשלים עם הדברים כפי שהם ולהמשיך “לסחוב”. השניה – לנסות לשנות. ומאחר ורובנו לא ממש מאמינים ביכולת שלנו לשנות את הגלובלי, מה שנותר לנו הוא לשנות את האישי, את הפרטי. וכאן, מול הטענה “בשביל מה לטרוח, זה בלאו הכי לא ישנה”, אני רוצה להציב את הטענה ההפוכה “בהחלט כן לטרוח, כי רק כך נשנה”.

נכון, לא פשוט לשנות את האישי. על אחת כמה וכמה כשהמצב מסביב רק מערים עוד ועוד קשיים. לדוגמה – קשה לרכוש דירה גדולה יותר (או בכלל), קשה להקים ולקיים עסק, קשה למצוא עבודה חדשה, קשה לשמור על ילדינו ועוד ועוד ועוד. אבל לעומת הגלובלי (שינוי ברמה החברתית, שינוי ברמת המדינה), על האישי בכל זאת יש לנו עדיין מידה משמעותית של שליטה. שם אנחנו כן יכולים לשנות. אולי אנחנו לא יודעים כיצד לפתור את בעיית הילדים החיים בעוני או את מצבנו הבטחוני או את מכת האלימות בארצנו, אבל יש בכל זאת כמה וכמה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות כדי לנסות לשנות ולשפר את מצבנו האישי.

זה אולי לא אומר שנצליח ליצור בחיינו שינוי דרמטי לטובה מן הקצה אל הקצה, אבל שיפור כלשהו בוודאי שנצליח ליצור. ומה זה ייתן לנו? זה יחזיר לנו את תחושת השליטה על חיינו ואת ההרגשה שיש לנו יכולת להשפיע עליהם. זה ייצור עבורנו תחושה וחוויה של הצלחה וכמובן שזה יוביל גם לשיפור קונקרטי במצבנו. לדוגמה – אולי לא נצליח לעבור דירה, אבל כן נצליח להפוך את הדירה הקיימת שלנו לנוחה יותר. אולי לא נצליח להחליף עבודה, אבל נלמד איך להתנהל בעבודה הנוכחית שלנו טוב יותר ואיך לאזן אותה טוב יותר עם שאר החיים. אולי לא נצליח לגייס את סכום הכסף הגבוה שיאפשר לנו ליסוע עם כל המשפחה לחופשה בחו”ל, אבל כן נצליח לעשות עם המשפחה, כאן בארץ, את טיול האוהלים שרצינו.

לדעתי, לא משנה באיזו מידה נצליח לשנות ובאיזו מידה נצליח לשפר – בכל מקרה התוצאה תהיה אטרקטיבית בהרבה מהאלטרנטיבה של לוותר, להישאר תקועים ומתוסכלים ולהסתפק בקיטורים.

ואיך לעשות את כל זה בפועל? מן הסתם יש הרבה מאד דרכים, רעיונות ואפשרויות. מתוכם, הנה שלושה כיווני מחשבה שאני משתדל ליישם בחיי שלי ושאני מסייע ללקוחותיי ליישם בחייהם שלהם.

(1) מאחר וב”מצב” עסקינן, חשוב להבין את ההשפעה השלילית שיש לחשיפה הבלתי פוסקת שלנו לכל מה שקורה סביבנו עלינו. אז כן, חשוב להיות מעודכנים. אני לא מאמין גדול בקונספציית בת היענה הטומנת ראשה בחול. חשוב להיות מחוברים ולזכור שאנחנו חלק מכל זה. יחד עם זאת, חשוב גם למצוא את המינונים הנכונים. להקדיש מחשבה, להגביר מודעות ולנסות לשלוט יותר על מידת החשיפה שלנו להתרחשויות הסובבות אותנו. זה אומר, למשל, לא להשאיר את הטלויזיה פועלת כל הזמן, לא להתחבר בכל רגע נתון לפיד של פייסבוק, לא לקרוא כל קישור, לא להגיב על כל ידיעה מתפרצת. זה אומר, בין השאר, להגדיר טוב יותר את הגבולות בינינו לבין מה שקורה במחוזותינו. להיות מחוברים – כן. להיות מוצפים ומובלים – לא.

(2) בהחלט כן לבחור באפשרות ליצור שינוי, אבל שינוי בספירה הפרטית, האישית, המקצועית, ובמקומות האלה בהחלט כן לתת את הכל או לפחות הרבה. להשקיע בעצמנו כדי ליצור לעצמנו מצב עניינים טוב יותר. יכולות להיות לכך שתי תוצאות חיוביות ומצוינות. תוצאה אחת – השקעה ביצירת שינוי אישי ממקדת את תשומת הלב שלנו במקום אחד ובאופן אוטומטי מסננת ומנקה עבורנו חלק ניכר מהאירועים הגדולים שמכבידים עלינו ושאין לנו שליטה עליהם. אנחנו ממוקדים בעצמנו ולכן פחות ממוקדים במה שמסביב. כמובן שאפשר לפרש זאת כבחירה אגואיסטית וכהעדפת ההתנתקות מהסביבה הרחבה יותר שאנו חלק ממנה, אבל לא זו הכוונה. הכוונה היא להשקיע בשיפור המצב האישי במקום להישאר חסרי אונים במצב בו אין לנו השפעה לא על האישי ולא על הגלובלי. התוצאה החיובית השניה – ככל שנהיה יותר ממוקדים בנושא מסוים, מתוך רצון אמיתי ליצור בו שינוי, כך יגדל הסיכוי שאכן נצליח ליצור את השינוי הזה.

(3) אם כבר הצלחנו למתן את החשיפה שלנו לזרם האירועים המקיף אותנו מכל עבר, ואם כבר הצלחנו להתמקד ביצירת שינוי אישי, אולי נסכים (גם אם זה רק “בקטן”) כן לנסות להשפיע במשהו על “המצב”. היכולת לעשות זאת תלויה בנכונות שלנו לקבל ולשמוח גם משינויים קטנים, כי המחשבה על מה שנדרש כדי לחולל שינוי מקיף ומלא יכולה לרפות את ידינו ולגרום לנו לוותר על כל הרעיון. לדוגמה – אולי לא נצליח לפתור את בעיית האלימות במדינה כולה, אבל כן נצליח לחבור לאנשים נוספים ולהשפיע לטובה על סוגיית האלימות ברחוב או בשכונה שלנו. יש לנו אמצעים והם לא כל כך מצומצמים כפי שלעתים נדמה לנו. אנחנו יכולים להיות פעילים ברמת הרשתות החברתיות, להצטרף לקבוצות, לכתוב, להגיב. אנחנו יכולים להצטרף לארגון כזה או אחר של פעילים (למשל ועד השכונה בדוגמה הנ”ל). אנחנו יכולים להתנדב שעתיים בשבוע. אנחנו בהחלט יכולים לעשות משהו שהוא לא רק לביתנו, אלא למען סביבה גדולה ורחבה יותר מהסביבה הפרטית שלנו.

לסיכום – כן, המצב הוא לא משהו, וכך או אחרת הוא משפיע עלינו, מתסכל אותנו ומקטין את המוטיבציה שלנו. משום כך הוא גורם לנו לזנוח ולדחות רבים ממאמצינו. אבל לא חייבים לקבל זאת כעובדה. אפשר להחליט לפעול למרות המצב. אפשר וכדאי לפעול למען שינוי ושיפור אישיים ובכך להחזיר לעצמנו שליטה על חיינו ולשדרג משמעותית את מיומנויות יצירת השינוי שלנו.

בהצלחה לכולנו!

.

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

\\

Posted in כללי | Comments Off on דחיינות ו”המצב”

הבעיה עם הציפיות שלנו

\\

.

.

אם ננסה לתמצת את המהות הבסיסית ביותר של הרצון שלנו בשינוי נגלה שבשורה התחתונה מה שמניע אותנו הוא קיומו של פער. פער בין מצב קיים למצב עתידי שנתפס בעינינו כטוב יותר. למשל – במצב הקיים אני מרוויח 4000 ₪ לחודש ובמצב העתידי אני מרוויח 20000 ₪ לחודש. המצב העתידי נתפס בעיניי כטוב יותר והפער בין הקיים לעתידי, בין המצוי לרצוי, הוא שגורם לי לרצות את השינוי. אז נקודת ההתחלה היא הפער הזה. אם לא היה מתקיים פער, המשמעות היתה שאנו מרוצים מהמצב הקיים ולכן לא שואפים לשנות אותו.

הקושי מתעורר כאשר אנחנו לא מצליחים לייצר את השינוי המיוחל, כאשר אנחנו לא מצליחים להגשים את החלום שלנו, כאשר נראה שהפער לא עומד להיסגר. אנחנו נמצאים בנקודה מסוימת, רוצים להימצא בנקודה אחרת, אבל לא מצליחים לגרום לזה לקרות. לתופעה הזו, שבה אנחנו מאד רוצים ליצור שינוי מצד אחד, אבל לא באמת מצליחים לעשות את מה שצריך כדי ליצור אותו מצד שני – לתופעה הזו אני קורא “פרדוקס השינוי”. כמובן שפרדוקס השינוי יוצר תסכול והתסכול דורש פתרון. היעדר פתרון יגרום לפגיעה בדימוי העצמי שלנו. אנחנו נבקר ונלקה את עצמנו על כך שאנחנו לא יכולים להשיג את מה שאנו מעוניינים בו. לכן, כדי להגן על עצמנו מפני פגיעה בדימוי העצמי שלנו, עלינו לנסח הסבר לכך שהפער לא נסגר. אחת הדרכים העיקריות לניסוח הסבר שכזה היא השלכת האחריות לסגירת הפער על גורם חיצוני. במילים אחרות, במקום להודות בכך שלא הצלחנו לשנות, שלא הצלחנו לעבור מהמצב הקיים (המצוי) למצב העתידי (הרצוי), ואז לכעוס על עצמנו, אנחנו מאשימים גורם חיצוני כלשהו בעובדה שהשינוי לא הצליח. לדוגמה – נער שקשה לו להודות בכך שהלימודים פשוט לא מעניינים אותו ולכן הוא מפריע בשיעורים ומבריז מחלק מהם. כשהוא יקבל, שוב, ציון נמוך במקצוע מסוים, הוא לא ייקח אחריות על אי סגירת הפער, אלא יאשים את המורה ויגיד שהיא מעצבנת וכל הזמן מחפשת אותו.

אבל המנגנון הזה, של השלכת חוסר ההצלחה שלנו ביצירת השינוי ושל חוסר המוכנות וחוסר היכולת שלנו לקחת אחריות על חיינו ועל השינויים שהיינו רוצים לחולל בהם – המנגנון הזה מהווה רק את השכבה הראשונה של פרדוקס השינוי. השכבה השניה קשורה לציפיות שלנו ולטעות נפוצה באופן בו אנו תופסים ומבינים את אותן ציפיות. זוהי טעות מתעתעת וקשה להתמודדות משום שקל לעשות אותה וקשה מאד להבחין בה. אסביר באמצעות דוגמה:

נניח שאני מחפש עבודה. במהלך השנים בהן חיפשתי עבודה, מצאתי עבודה, עזבתי עבודה ושוב חיפשתי וחוזר חלילה, למדתי שאם אשקיע מאמץ ואשלח מספיק קורות חיים לכל הצעת עבודה אפשרית, אני אקבל מספיק פניות, אלך למספיק ראיונות, וסטטיסטית ברור שיהיה סיכוי טוב לכך שאחד מאותם ראיונות יהפוך להצעת עבודה שתתממש. ככל שהדינמיקה הזו חזרה על עצמה יותר פעמים, כך המשיכה להתפתח אצלי הציפיה שהדינמיקה הזו תמשיך להתקיים. במילים אחרות אני מצפה לכך שאם אעשה פעולות מסוימות (שליחת קורות חיים בדוגמה הזו), אשיג תוצאות מסוימות (אמצא עבודה בדוגמה הזו).

אז כאמור, נניח שאני מחפש עבודה. אני עושה את כל הפעולות המוכרות, מדבר עם אנשים, שולח קורות חיים, פונה למעסיקים פוטנציאליים בכל מיני ערוצים, ו… כלום. אני כמעט ולא מקבל פניות, כמעט ולא מוזמן לראיונות. אני נמצא בנקודה אחת (אין לי עבודה), רוצה להגיע לנקודה אחרת (מצאתי עבודה חדשה), אבל זה לא קורה. הציפיה שלי, שאשלח קורות חיים ואמצא עבודה – הציפיה הזו לא התממשה.

אבל העובדה שלא השגתי את המטרה שהגדרתי – מציאת עבודה – מקבלת מימד נוסף בגלל האופן השגוי בו אני תופס את הציפיה שלי.

תחילה יש לנו ציפיות. אנחנו יודעים שאלו הן הציפיות שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו מה היינו רוצים שיהיה, מה היינו רוצים שיקרה. אלא שמה שקורה לנו בהדרגה הוא שאנחנו מתחילים להאמין לציפיות שלנו, מתחילים לחשוב עליהן כאילו הן כבר מצב קיים. אנחנו שוכחים שהציפיות הן בסך הכל ביטוי למצב אפשרי עתידי שאנו מעוניינים בו, ומשוכנעים שהן המצב האפשרי היחיד שקיים. הבלבול הזה או הטעות הזו בתפיסה הופכים לבעייתיים כאשר הציפיות שלנו אינן מתגשמות. ואז, במקום להגיד לעצמנו “אולי לא עשיתי את מה שצריך, אולי לא עשיתי הכל, אולי לא הגדרתי נכון את המטרה שלי”, אנחנו מתייחסים אל הציפיות שלנו כאל משהו מובן מאליו, כאילו זה ברור לחלוטין שהן היו אמורות להתגשם, ואז התסכול על כך שהן לא התגשמו הוא גדול ביותר.

דוגמה נוספת, שוב של ענייני משכורת. נניח שאני מתכנן לבקש העלאה במשכורת. הציפיה שלי היא, שאם אכנס למשרדו של הבוס שלי ואסביר לו מדוע נכון להעלות לי את המשכורת, הוא יבין, יסכים ואני אכן אקבל העלאה. בדרך כלל, כשאנו מתכננים מהלך כזה אנחנו לא מבצעים אותו מייד. אנחנו חושבים על הדברים, מתייעצים, מנסים להבין מהי הדרך הטובה ביותר לפנות ולדבר אל הבוס, “ישנים על זה” וכו’. זהו תהליך שבו אנו מסתגלים לרעיון, מכינים את עצמנו, אוזרים אומץ ובסוף אכן דופקים על דלת משרדו של הבוס. אבל מה שעלול לקרות לנו במהלך התהליך הוא, שככל שנתרגל לרעיון של בקשת ההעלאה, כך נתפוס את המשכורת שאנו מעוניינים לקבל כעניין מוגמר. אנחנו נפסיק להתייחס אליה כאל ציפיה שאו שתתגשם או שלא תתגשם, ונתחיל להתייחס אליה כאל נתון מובן מאליו (זוהי, אגב, אחת הסיבות לכך שכאשר אנחנו מצליחים להשיג את מה שרצינו, תחושת ההישג דועכת מהר מאד ואנחנו כבר מתחילים לרצות את ההישג הבא). המשמעות היא, שאם בשיחה שלנו עם הבוס נקבל תשובה שלילית, אנחנו פשוט לא נבין אותה. יהיה לנו קשה לקבל אותה. הרי המשכורת שרצינו כבר היתה שלנו (כביכול).

בסלנג של היום, מצב בו הציפיות שלנו הופכות לתפיסת המציאות שלנו נקרא “סרט”. לכך מתכוונים כשאומרים לנו לצאת מהסרט שלנו. כלומר להתעורר ולהיזכר שהמשכורת שרצינו לקבל עוד לא באמת היתה שלנו. הסרטים שלנו יוצרים אצלנו תפיסה נוקשה של המציאות. אנחנו מציירים לעצמנו תמונה, שוכחים שזו רק תמונה שציירנו, תופסים אותה כאילו היתה כבר מציאות קיימת, וכשהיא לא באמת מתגשמת אנחנו כועסים, מאשימים אחרים ובשורה התחתונה נשארים תקועים במקום. הנוקשות הזו לא מאפשרת לנו להתמקד בנקודת ההתחלה – העובדה שזה רק ציור אפשרי אחד שציירנו. היא לא מאפשרת לנו להגיד לעצמנו “רגע, אלו הן רק הציפיות שלי. אם הן לא עובדות לי, אולי כדאי לי להגדיר אותן מחדש. אולי כדאי לי לצאת מהסרט שלי ולהכנס לסרט אחר.”

יצירת שינוי מתאפשרת רק כאשר אנחנו מוכנים להגמיש את התפיסה שלנו. כדי לעשות זאת כדאי לנו להזכיר לעצמנו שהציפיות שלנו הן לא עוּבדוֹת. הן לא המציאות, אלא רק תסריט אחד אפשרי שלה.

.

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

\\

Posted in כללי | Comments Off on הבעיה עם הציפיות שלנו

איך לשאול את ילדינו מה שלומם

\\

כל תהליך שינוי מתבסס, בין השאר, על תקשורת. תקשורת בין האדם לסביבתו וכמובן גם תקשורת בין האדם לבין עצמו (או בין החלקים השונים של אותו אדם. למשל – בין החלק המעשי שלו לחלק הרגשי שלו). ומאחר והתהליך הינו תלוי תקשורת, הרי שאם התקשורת אינה מספיק איכותית וטובה גם התהליך לא יהיה מספיק איכותי וטוב. אבל למה לקחת בחשבון מצב של תקשורת לא טובה?

את התואר השני שלי עשיתי בתקשורת ובמשך שנים רבות זה היה תחום העיסוק המקצועי העיקרי שלי (במובן של שיפור ושכלול הכלים והיכולות של ארגון להעביר את מסריו). על רקע זה ואחרי אינספור סדנאות והשתלמויות שהעברתי בארגונים במטרה להביא לשיפור במיומנויות התקשורת של המערכת (לדוגמה – שיפור מיומנויות התקשורת של צוות מקצועי כזה או אחר) גיליתי את האמת המעניינת הבאה: רובנו בטוחים שמיומנויות התקשורת שלנו הן לא פחות ממושלמות או לפחות מאד מאד קרובות לכך. בדיקות פשוטות ומיידיות, לעומת זאת, מוכיחות כי קיים פער ניכר ומשמעותי בין הדימוי העצמי לבין המציאות בנושא זה. הנחת היסוד שלי בעבודה עם אנשים היא שמיומנויות התקשורת תמיד יהיו זקוקות לשיפור, אך מה שאופטימי בעיניי זו הידיעה שמיומנויות אלה ניתנות לשיפור בקלות יחסית. נדרש תרגול, כמובן, אבל זה אחד הדברים היפים בתקשורת – אנחנו בכל מקרה מתרגלים אותה כל הזמן…

***

בשבוע שעבר נפגשתי עם מודרך שלי, אדם כבן 60, שאחד מילדיו מתמודד בימים אלו עם אירוע משברי. לצורך העניין אקרא למודרך שלי ארנון ולבנו אקרא גיא (שמות בדויים כמובן). ארנון תיאר את מצב רוחו הירוד של גיא, את המתח הרב שהוא נמצא בו ואת הקשיים עמם עליו להתמודד. הוא מאד רוצה לעזור לגיא ולהקל עליו, אבל לא יודע איך, וכאשר הוא מנסה לייצר שיחה גיא חוסם והודף אותו וארנון אכן נהדף. לדבריו, הוא לא לוחץ על גיא כי הוא מכבד את חוסר הרצון שלו לדבר, הוא דואג לו והוא רוצה לשמור עליו. יחד עם זאת, מהיכרותי את ארנון דעתי היתה שהסיבה העיקרית לכך שהוא לא מתעקש לקיים את השיחה היא החשש שלו מפני האפשרות שיתעמת עם גיא. אבל העניין הוא שהסיבה להיעדר התקשורת פחות רלוונטית. מה שהרבה יותר רלוונטי זו העובדה שאין תקשורת. אין דיאלוג.

אמרתי לארנון שאני בכלל לא בטוח שההנחה שלו שגיא אינו רוצה לדבר היא הנחה נכונה וביקשתי שיתאר לי את הדיאלוג הקצר שהיה ביניהם עד שהשיחה נעצרה. ארנון סיפר שגיא הגיע אליו הביתה, מלמל “הי אבא” והלך למטבח. ארנון הלך אחריו למטבח ושאל אותו מה שלומו, ובתגובה גיא השיב לו בעצבים “מה נראה לך ששלומי?!” ואחרי כמה שניות עזב את המטבח, נכנס לאחד החדרים וסגר את הדלת. ארנון אמר שהוא פירש את התגובה הזו כסימן לכך שגיא אינו מעוניין לדבר.

אבל לי זה דווקא נשמע שגיא מאד רצה לדבר. ראשית, דעתי היא שבתוך תוכנו רובנו מעדיפים לא להישאר לבד עם הקושי והכובד והמרה השחורה. אנחנו כן רוצים להקל על עצמנו. אנחנו כן רוצים שמישהו יושיט לנו יד ויאפשר לנו לרדת מעץ השתיקה. אלא שפעמים רבות קשה לנו להודות בכך. קשה לנו לבקש עזרה ובנוסף, האפשרות שכן תתקיים שיחה, על אף שאנו מעוניינים בה, מפחידה אותנו, כי זה לא כל כך פשוט לדבר על מה שמציק וקשה לנו. לכן, כדי לא להסתכן בהבעת חולשה (לבקש שמישהו יקשיב לנו וידבר איתנו) ולא להסתכן בשיחה עצמה (כי היא קשה ומרתיעה), אנחנו הודפים ומכבים את האפשרות לדיאלוג.

בדיוק בנקודה הזו מגיע התפקיד שלנו כצד בעניין. הצד השני (גיא במקרה הזה) הודף ויוצר את הרושם שהוא אינו רוצה לדבר, אבל אנחנו לא חייבים להיענות לכך מיד ולא חייבים לשתף פעולה עם גזירת השקט. כמובן שהרעיון הוא לא לכפות, לא לעשות דברים בכוח וכן להשתדל לכבד את רצון הצד השני, להיות קשובים ורגישים ולהבין מה נכון לאותו צד. אבל בואו רק נזכור שמה שהתפרש על ידי ארנון כהדיפה וסירוב יכול להתפרש גם כהזמנה לדיאלוג. כן. הזמנה.

גיא אמר: “מה נראה לך ששלומי?!” וארנון פירש זאת כסוף פסוק, אבל למעשה יש כאן שאלה (איך נראה לך שאני מרגיש?) ועל השאלה הזו בהחלט אפשר להשיב (שימו לב שגיא ענה ולא מיד הלך לחדר, אלא רק אחרי מספר שניות. לדעתי הוא ממש חיכה להתייחסות נוספת של אביו). לדוגמה:

ארנון: מה שלומך?

גיא: מה נראה לך ששלומי?

ארנון (במקום לשתוק ולקבל את ההדיפה): אני לא יודע, אבל אני מרגיש שמאד לא פשוט לך.

כשהצעתי את האפשרות הזו לארנון הוא טען שאם היה עונה כך לגיא, גיא היה מגיב במשפט כמו “אין לך מושג כמה לא פשוט לי!” ומשפט כזה שוב היה נחווה על ידי ארנון כמשפט הודף וחוסם. אבל כמובן שגם המשפט הזה מזמין המשך של הדיאלוג. לדוגמה:

גיא: אין לך מושג כמה לא פשוט לי.

ארנון: אתה צודק. באמת אין לי. אבל אני אוהב אותך ודואג לך ולכן אני שואל.

וכך הלאה. בדרך זו, דיאלוג שבמקור הכיל רק שני משפטים ובזאת הסתיים, יכול להפוך לדיאלוג ממושך שמתפתחת בו קירבה.

***

יש כאן מספר נקודות חשובות שכדאי להבין ולזכור:

(1) בדרך כלל, כשאנחנו צד בשיחה, יש לנו צורך להשיב ולתת פתרונות. אבל העניין הוא שלא תמיד חייבת להיות לנו תשובה, לא תמיד חייב להיות לנו פתרון. הרבה יותר חשוב שתהיה לנו היכולת להקשיב ולתת התייחסות כנה ופשוטה שתאפשר לדברים של הצד השני להדהד ולהמשיך.

(2) כשאנחנו נרתעים מאמירה כזו או אחרת של הצד השני זה בדרך כלל נובע משתי סיבות שאינן קשורות לתוכן הספציפי של אותה אמירה. סיבה אחת היא הטון או התחושה או האנרגיה של מה שנאמר (למשל – אנחנו מרגישים שהדברים נאמרו בכעס). הסיבה השניה היא שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה הצד השני יגיד בהמשך ומגיבים לכך בדמיון שלנו עוד לפני שהדברים בכלל נאמרו (ולרוב כמובן טועים בתחזית שלנו). לדוגמה – ארנון אמר לעצמו שאם יגיד לגיא שהוא מבין שקשה לו, גיא ישיב לו שאין לו מושג ויעצור את השיחה, ולכן הוא מראש לא ניסה להגיד את הדברים.

(3) מה שרובנו זקוקים לו הוא אישור. קודם כל אישור. לא ויכוח, לא התנגדות, לא עצה, אלא חיזוק וחיבור. אם גיא היה אומר לארנון “אין לך מושג איך אני מרגיש” וארנון היה משיב “אתה צודק. באמת אין לי מושג”, זה היה מייצר אישור, זה היה מפתיע (כי גיא, מן הסתם, ציפה לתשובה מתנגדת מצדו של אביו), זה היה מייצר אצל גיא תחושה שאבא שלו מקשיב לו ומסכים איתו ולכן זה היה מאפשר המשך של הדיאלוג.

(4) יש אינספור דרכים להתנהל בתוך דיאלוג וכדי למצוא את הדרך הנכונה כדאי לנו לא לשכוח לשאול את עצמנו מהי המטרה של הדיאלוג. אם המטרה שלנו היא לרצות את האחר או לא להתעמת או לא להסתבך, אז אולי באמת יהיה נכון להתרחק, לא לדבר ולא לנסות לפתח את השיחה. אבל אם המטרה היא לעזור, להקל ולאפשר תקשורת, אז גם כשנראה שלשיחה יש פוטנציאל מפחיד ומאיים כדאי להתעקש לקיים אותה. לא בכוח, אלא בחוכמה וברגישות.

***

השיחה ביני לבין הלקוח שלי עסקה ביחסים בינו לבין בנו, אבל כמובן שהרעיון של “קצר תקשורתי” שהופך לערוץ תקשורת פתוח ניתן ליישום בכל מערכת בה מתקיימת תקשורת בין אנשים. יחד עם זאת, כשמדובר על היכולת שלנו להשפיע לטווח ארוך, אין הרבה מקומות בהם נוכל לעשות זאת יותר מאשר ביחסים שלנו עם ילדינו. הילדים שלנו מחפשים מודלים להתנהגות ולכן, ככל שנצליח לתקשר איתם טוב יותר, כך נצליח לגדל אנשים שמיומנויות התקשורת שלהם משוכללות יותר, ומיומנויות אלה ישפרו את הסיכויים והביצועים שלהם בכל תחום!

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

\\

Posted in כללי | Comments Off on איך לשאול את ילדינו מה שלומם

מי החליט שאל השגרה “חוזרים” ואל החופש “יוצאים”?

\\

מבוא קצר

בשנים האחרונות, בסיומן של תקופות חופש משמעותיות (פסח, חודשי הקיץ, תקופת “החגים” של תחילת השנה), פרסמתי את הדרכת הוידאו שלי שעוסקת בחזרה לשגרה. ההתמודדות עם החזרה לשגרה היא נושא שבתקופות אלה שב ועלה בתהליכי הטיפול והאימון שאני מנחה, כהתמודדות הדורשת פתרון, ובעזרת ההדרכה ניסיתי לתת לכך מענה קונקרטי. השנה, כחלק מההתבוננות האישית והמקצועית שלי על שלושת החודשים האחרונים (חופשות הקיץ והחגים), הרגשתי שיש מקום להרחיב את נקודת המבט על תופעת “החזרה לשגרה” ובכך עוסק המאמר הנוכחי. בחלקו האחרון של המאמר אני מציג שלושה רעיונות יישומיים מתוך ההדרכה המקורית, להתמודדות עם המעבר מהחופש לשגרת היומיום.

.

מה כוללת ההתמודדות עם המעבר מחופש לשגרה?

בהיבט הקונקרטי ההתמודדות מורכבת בעיקר מסך כל המשימות שחיכו לנו בתקופת החופש. כל אותן פעולות שאת ביצוען דחינו בעזרת מילות קסם דוגמת “כשייגמר הקיץ”,  “בקיץ אין עם מי לדבר” וכמובן הצירוף הקלאסי מכולם – “אחרי החגים”. מטרות, מטלות ורצונות שהשארנו במצב “המתנה”, מיילים שלא נגענו בהם, ניירת שנערמה על השולחן, טלפונים שלא עשינו – באופן לא ממש מפתיע (ובניגוד לפנטזיות הילדיות שלנו) כל אלה עדיין ממתינים ליישום וביצוע. הם לא נעלמו ולא נפתרו ולא נעשו מעצמם. בנוסף, כל שאר האנשים חזרו מהחופש בדיוק כמונו, חלקם נשים וגברים זריזים מאתנו, וכך, לפני שהספקנו לשוב ולהתאקלם בשגרת היומיום, אנחנו מתחילים לקבל פניות ודרישות מהסביבה שלנו. במילים אחרות – לפני שהבנו מה קורה ולפני שעלה בידנו לחזור לתפקוד מלא, אנחנו כבר נדרשים להגיב לאחרים במקום להיות אלה שיוזמים ומכתיבים את הקצב הנוח לנו.

.

בהיבט הרגשי הקושי להתמודד עם המעבר מחופש לשגרה הוא תוצאה של הפער בין מצב של אי-עשיה שיש לו לגיטימציה מלאה, לבין מצב של אי-עשייה שאין לו לגיטימציה כלל. כי כאשר אנחנו בתקופת הקיץ ואנשים רבים נמצאים בחופשה או שאנחנו בחודש החגים שבו יש מעט מאד ימי עבודה מלאים, יש לנו הצדקה מלאה להשאיר את משימותינו בצד. הרי “כולם בחו”ל”, “אנשים מחכים לסוף החגים” ו”אי אפשר להזיז כלום בחול המועד”, נכון? בנוסף, גם לנו מגיע חופש וגם אנחנו לא באמת חייבים לעבוד ולתקתק משימות כל הזמן. לעומת זאת, כשתקופת החופש נגמרת, נגמרת איתה גם ההצדקה לדחיית המשימות. כולם חזרו מהחופש, כולם עובדים ימים מלאים, אז קדימה, לעבודה! אלא שלדחות משימות תוך קבלת לגיטימציה מלאה לכך זה עניין שהופך די מהר להרגל ממכר. קשה להיפטר ממנו. כך נוצר מצב שבו, למרות שהחופש הסתיים, למרות שפג תוקפה של הלגיטימציה, אנחנו עדיין ממשיכים לדחות, ומהר מאד נוצרת אשמה על כך שאנו דוחים את ביצוע המשימות שלנו ללא סיבה טובה וללא הצדקה. באופן טבעי אל האשמה הזו מצטרפת הדאגה שאנו חשים נוכח מצבנו (אנחנו תקועים, לא מתקדמים, איך נצליח להתחיל לזוז) והתוצאה היא התמודדות רגשית מורכבת ומכבידה.

.

מושג השגרה ומושג החופש

סיום החופש והחזרה לשגרה נתפסים בעינינו כמעבר בין שני מצבים שונים בתכלית זה מזה. כפי שראינו, הקושי לבצע את המעבר הזה כולל היבט קונקרטי והיבט רגשי. אך יש גם מרכיב נוסף לקושי שבמעבר, והוא משך תקופת החופש, משך תקופת האי-עשייה הלגיטימית. ברור לנו, למשל, שהקושי להתחיל שבוע עבודה אחרי סוף שבוע קצר יהיה קטן משמעותית מהקושי להתחיל תקופה ארוכה של עבודה (למשל מסוף חגי תשרי ועד חנוכה) אחרי תקופה כה ממושכת של חודשי הקיץ והחגים. אבל מה אם התפיסה לפיה אנחנו עוברים בין שני מצבים כל כך שונים (חופש ושגרה) אינה מדויקת או לפחות אינה האפשרות היחידה?

בטווח הקצר ובמבט מקרוב ברור שיש הבדל מובהק בין שגרה לחופש. ברור, למשל, שתקופת החגים שעברה עלינו בחודש האחרון אינה נחשבת לתקופת שגרה. במהלך חודש החגים היו מעט מאד ימי עבודה מלאים, אנשים עשו גשר בין ימי החג וסופי השבוע והאווירה הכללית היתה של תקופת מנוחה והפוגה. לעומת זאת, בטווח הארוך, במבט מרחוק, אין הבחנה מובהקת וקטגורית בין שגרה לחופש, וזאת משום שתקופות החופש הופכות לשגרתיות בפני עצמן. אם נתבונן בתקופת החגים לאורך מספר שנים נגלה שהיא שגרתית למדי. היא מופיעה בזמן קבוע וידוע והיא כוללת מגוון רחב של פעולות וריטואלים קבועים וידועים מראש, שחוזרים על עצמם (ארוחות החג, קניית מתנות, איחולי שנה טובה וכד’). במילים אחרות, במבט רחב היקף תקופת החגים היא חלק בלתי נפרד מהשגרה השנתית, וכך גם כל תקופת חופש אחרת שחוזרת על עצמה בזמנים קבועים.

באותו אופן, ברור שהתקופה שבין סוף חגי תשרי ותחילת חג החנוכה היא תקופה של שגרה. אין בה חגים ואין בה חופשים. אבל ברור גם שהתקופה הזו אינה אך ורק שגרתית. יתרחשו במהלכה שינויים. הן כלליים ומשותפים לכולנו (לדוגמה – יתחיל החורף) והן אישיים וספציפיים לכל אחת ואחד מאתנו (ימי הולדת, אירועים שונים, חופשת מחלה, החלפת מקום עבודה, נסיעה מיוחדת וכד’).

המסקנה היא, שבמבט מקיף וגמיש (לעומת המבט הנקודתי, היומיומי, שרואה רק שבוע שבועיים קדימה) ניתן להתייחס אל כל תקופה של שגרה כאל כזו שאינה שגרתית וכמובן שניתן להתייחס אל כל תקופה של אי-שגרה (חופש) כאל כזו שהיא שגרתית לחלוטין. כדי לאפשר זאת עלינו לזנוח לרגע את נקודת המבט ההשוואתית שלנו ולאמץ נקודת מבט שונה. נקודת המבט ההשוואתית היא יחסית ובעזרתה אנחנו קובעים ערך של דבר אחד באמצעות השוואתו לדבר אחר. כלומר, תקופה מסוימת נחשבת לחופש משום שהיא מוגדרת בהשוואה לתקופה שקדמה לה ושבמהלכה עבדנו יום יום. באותו אופן, תקופה מסוימת נחשבת לשגרה, משום שהיא מוגדרת בהשוואה לתקופה שקדמה לה ושבמהלכה שבתנו מעבודה.

אם, במקום נקודת המבט ההשוואתית, היחסית, נאמץ מדי פעם נקודת מבט ארוכת טווח, שמתייחסת לרצף ממושך וחוזר על עצמו (למשל הרצף של שנה אחרי שנה), כלומר לדינמיקה מלאה ושלמה יותר של החיים על ציר הזמן, זה יגרום לכך שהמעברים בין “חופש” ל”שגרה” ובין “שגרה” ל”חופש” יהיו פחות חדים ופחות קשים ופחות מתסכלים. המושגים “חופש” ו”שגרה” יהיו פחות נוקשים ופסקניים – שגרה לא תיחשב רק למייגעת, חד-גונית, משעממת ומעייפת, אלא גם לכזו שמספקת בטחון, ידיעה, אופק להשלמת מהלכים ויצירת התקדמות. חופש לא יחשב רק לנהדר ומספק ומרגיע ומושלם, אלא גם למתיש וממצה את עצמו וגוזל משאבים. התפיסה הכללית תהיה של מחזוריות ושל מעבר טבעי בין שלבים ולא של “יציאה לחופשי” או “חזרה אל הכלא”.

.

ועד שנאמץ תפיסה רציפה ופחות השוואתית – 3 רעיונות קונקרטיים ליישום

(1) לעבוד בציר הווה-עתיד

רעיון זה מתבסס על היסוד “לעבוד בציר הווה-עתיד”, שהוא אחד מ-14 היסודות במדריך שלי לסילוק הדחיינות. הכוונה היא לכך, שכדי להיכנס למצב אקטיבי של פעולה עלינו להתחיל עם המשימות החדשות – אלה שנוצרות וימשיכו להיווצר מהיום והלאה. כלפי המשימות שנוצרו בעבר ושאותן דחינו עד לרגע זה כבר פיתחנו התנגדות רבה ולכן ההתמודדות איתן תדרוש מאתנו יותר משאבים. מאחר והחזרה לשגרה בכל מקרה מזמנת לנו קשיים מומלץ לא להוסיף עוד דרגת קושי גבוהה במיוחד (התמודדות עם המשימות שדחינו עד היום), אלא להקדיש את מירב המשאבים (ובימים הראשונים אפילו את כולם) למשימות החדשות (שנוצרות מעכשיו והלאה). רק לאחר מספר ימי התאקלמות בהם הסתגלנו מחדש לשגרה מומלץ לחזור, בהדרגה, להשקיע משאבים במשימות העבר הדוחקות.

.

 (2) ליצור הדרגתיות

תופעה מוכרת המאפיינת את החזרה לשגרה היא ההרגשה שכל המשימות שחיכו לנו בצד במהלך החופש תוקפות אותנו בבת אחת, כלומר, שעלינו לבצע את כולן ועכשיו. כמובן שזה לא אפשרי, והפער בין הפנטזיה להספיק הכל לבין היכולת האמיתית שלנו להספיק רק חלק יוצר תסכול ותחושות שליליות נוספות ממשפחת האשמה וההלקאה העצמית. אז אם אנחנו בכל מקרה לא יכולים להספיק הכל בבת אחת, לפחות נגרום לכך שהעובדה שאנחנו לא מספיקים הכל תהיה תוצאה של כוונה תחילה, כלומר שההספק החלקי שלנו ינבע מהחלטה מושכלת שנקבל. זה יאפשר לנו להרגיש שאנחנו שולטים במה שקורה לנו ולא ההפך. את ההדרגתיות ניצור באמצעות הקצאה מתוכננת של משאבים. למשל, נחליט שהיום אנחנו מבצעים משימה אחת שמחכה לנו, מחר שתיים, מחרתיים שלוש וכך הלאה. או נחליט שהיום אנחנו מקדישים חצי שעה  למשימות שכבר דחינו המון זמן, מחר 45 דקות, מחרתיים שעה וכך הלאה.

.

 (3) מן הקל אל הכבד

הרעיון השלישי הוא להיפטר ממה שקל והוא מבוסס על השקפת העולם שלפיה השאלה “האם עושים” תמיד תהיה חשובה יותר מהשאלה “מה עושים”. הקושי להכנס למצב של פעולה, שהוא חלק מהקושי לחזור לשגרה, מתבטא בהעדפה שלנו לדבר על המשימות במקום לבצע את המשימות. בפועל זה אומר לעסוק בשאלות כמו: מה עדיין לא עשיתי, איזו מהמשימות שיש לי היא דחופה יותר, איך אתמודד עם ההשלכות של אי-ביצוע המשימה וכך הלאה. אלא ששאלות מהסוג הזה, חשובות ורלוונטיות ככל שיהיו, משאירות אותנו במצב של היעדר פעולה. לדוגמה – אני חוזר אל המשרד שלי אחרי החופש ומביט בערימת הניירות שממתינה לי כבר מספר שבועות על השולחן. אני יכול לשאול את עצמי עד מחר ממה להתחיל, אבל המצב שלי ישתנה לטובה רק כאשר באמת אתחיל, רק כאשר אבחר במשימה כלשהי, לא משנה איזו, ואתחיל לבצע אותה. הסיכוי של מצב אקטיבי של עשייה להימשך תמיד יהיה יותר גבוה מהסיכוי של מצב פאסיבי של אי-עשייה להשתנות. במילים אחרות, יש יותר סיכויים שנמשיך למשימה הבאה אם כבר ביצענו משימה אחרת (אפילו שולית ולא מאד חשובה) לפניה, מאשר שנתחיל לבצע משימה אם לא ביצענו אף משימה אחרת לפניה.

אז איך נכנסים למצב של תנועה, למצב של פעולה? בוחרים במה שקל יותר לעשות. ושימו נא לב – אני לא מתכוון לכך שמתחילים לעסוק בפעילויות אופייניות לדחיינות כמו לחרוש את פייסבוק. לא. אני מתכוון למשימות קונקרטיות הקשורות ונחוצות להתקדמות שלכן/ם, לעבודה שלכן/ם או לכל תחום עיסוק רלוונטי אחר (לימודים למשל). תמיד יהיו משימות שיותר קל לכם לבצע ושאתם יותר אוהבים לבצע. אני, למשל, תמיד אעדיף לשבת ולכתוב מאמר כמו זו, מאשר לקיים שיחת מכירה עם מנהל הדרכה באיזשהו ארגון כדי למכור סדנה שלי. אז גם אם שיחת המכירה הזו דחופה מאד, עדיף שאעשה משהו פחות דחוף, אבל לפחות אכניס את עצמי למצב של עשייה, לאקטיביות. זה יגביר באופן משמעותי את הסיכוי שבסופו של דבר אגיע גם לביצוע שיחת המכירה.

אם לסכם את שלושת הרעיונות שהצעתי לכם, הרי ששלושתם מתבססים על העיקרון הפשוט לפיו עדיף קצת על כלום. לכאורה זהו עיקרון מובן מאליו. עדיף לעשות משהו מאשר לא לעשות דבר. אבל בפועל זהו עיקרון שרובנו מתנגדים אליו התנגדות עזה. אחת הסיבות לכך היא שהוא נוגד את התפיסה הפרפקציניסטית שלפיה עשייה וביצוע נחשבים רק כאשר הם מלאים ושלמים, רק כאשר עשינו הכל והספקנו הכל וביצענו הכל באופן מושלם. אלא שהתפיסה הזו בדרך כלל רק מעכבת אותנו ויוצרת דחיינות. נסו הפעם את התפיסה הגמישה, המאפשרת והמאוזנת יותר. התחילו דף חדש, עשו קצת ובחרו במה שקל. זה אולי נשמע קטן מדי או לא מכובד מספיק או אפילו לא מקצועי ולא אמין, אבל זה בדיוק מה שיכול לרכך את המעבר החד בין חופש לשגרה ולאפשר לכם לחזור לעניינים עם פחות קשיים וכאבים.

בהצלחה!

אשמח אם תגיבו על המאמר בתגובות הפייסבוק הנמצאות כאן, בתחתית הדף וכמובן שאשמח אם תשלחו את המאמר לחברות וחברים.

.

כדי להירשם לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג, לחצו כאן!

\\

Posted in כללי | Comments Off on מי החליט שאל השגרה “חוזרים” ואל החופש “יוצאים”?