מי לא רוצה להנות…?

מי לא רוצה להנות...? פיני שרגיל בן סירה - תהליכי שינוי בליווי פרטני


 

אני מזמין אותך לחשוב לרגע על השאלות הבאות: באיזו מידה את באמת נהנית ממה שאת עושה? באיזו תדירות (אם בכלל) את נהנית ממה שאת עושה? וגם – עד כמה ההנאה תופסת מקום מרכזי בהוויה שלך, ביומיום שלך? האם ישנם מקומות בהם את לא מתפשרת ולא מוכנה לפעול מבלי להנות?

כדי להרהר בשאלות אלו ואולי אפילו לענות עליהן, בואי נברר כמה פרטים בנוגע להנאה.

אחת המסקנות שאני מסיק מהעבודה האימונית והטיפולית שלי עם נשים וגברים, היא שאצל רובנו רוווחת התפיסה לפיה להנות ממשהו זה טוב וכשנהנים הזמן חולף מהר והמשימות שלנו הופכות קלות יותר לביצוע. אלא שאצל רובנו רווחת גם תפיסה נוספת והיא, שהנאה היא עניין השמור ליחידי ויחידות סגולה. כלומר, ניתן לחלק את העולם לשניים – אלה שנהנים ממה שהם עושים וכל השאר.

נניח לרגע שהחלוקה הזו נכונה. מיהם, אם כן, אותם אלה שנהנים ממה שהם עושים? הרי מדובר במיעוט בעל ייחוד נדיר ולכן בולט. לא אמור להיות קשה לזהותם. דעתי היא, שכל אחת ואחד מאתנו מסמן את “הנהנים” בהתאם לפריזמה הייחודית לה או לו. עבור חלקנו זהו האדם האחראי על יצירת האפקטים המיוחדים בסרט האחרון בטרילוגיית “באטמן”; עבור אחרים זוהי צלמת שנוסעת בעולם ומתעדת ספורטאים העוסקים בספורט אתגרי; יש שיגידו שזוהי מדענית אשר עסוקה כל היום במחקר האקדמי פורץ הדרך שלה, יש שיאמרו כי זהו מרצה מפורסם, שאת הרצאותיו אנו רואים ב-TED, ועבור אחרים זה בעל הדוכן הקטן לסנדביצ’ים, שנהנה להכין אוכל טעים לאנשים ואין לו דאגות. אלו הם חלק מאותו עם נבחר של ברי-מזל אשר מפיקים הנאה של ממש מעיסוקיהם המיוחדים.

זה הם, אבל מה אתנו? למה זה אף פעם לא אנחנו שנהנים? כלומר, אנחנו מן הסתם נהנים פה ושם, אבל אין לנו את אורח החיים הזה שנראה מושלם או את העבודה הזו, העבודה המיוחדת הזו, שכיף לעשות אותה. אותה עבודה שבה את מצליחה להביא את עצמך לגמרי, שבה את מבטאת את המקצועיות שלך. עבודה שנתפסת כחשובה לא רק בעינייך אלא גם בעיני אחרים, ובעיקר עבודה שההנאה שאת שואבת ממנה מאפשרת לך לעסוק בה ללא מאמץ. כי זהו הרי שיא הפנטזיה, נכון? לעסוק במשהו שגם יעניין, גם יאתגר, גם יספק ערך מוסף לאנשים, גם יכניס כסף טוב, גם תהיי מאד מוצלחת בו וגם לא תתבקשי להזיע כדי לעסוק בו. את תהני והדברים פשוט יקרו לך. לא תצטרכי להתאמץ כדי לשווק או למכור את עצמך, כי הלקוחות יגיעו מעצמם. תענוג, לא?

לגמרי תענוג, אך מתברר לנו, לצערנו, שהנאה היא עניין חמקמק. ליחידי הסגולה יש אותה, אבל עבור האחרים היא נותרת רק בגדר הבטחה. היא נותרת רחוקה. מדוע זה כך? מדוע ההנאה נתפסת כרחוקה ולא מושגת או, לפחות, קשה להשגה?

סיבה אחת, פרוזאית ככל שהיא אולי תיתפס, היא שהנאה אינה מיומנות אשר נלמדת בבית. אין בנמצא הרבה יותר מדי הורים ששמו לעצמם כמטרה ללמד את ילדיהם להנות מהחיים. כלומר ברור שמאד נשמח אם ילדינו יהנו, אבל לא נראה שזוהי המטרה הראשונה שהצבנו לעצמנו. בדרך כלל חשוב לנו יותר לדאוג לכך שהם יהיו בריאים, שהם יפריעו כמה שפחות, שהם ישחקו / ישבו מול ה-DVD בשקט, שיתנהגו יפה ולא יעשו יותר מדי בעיות, שהם יצליחו. ואולי אנחנו לא שמים דגש על הקניית מיומנות ההנאה לילדינו פשוט משום שאנו, המבוגרים, תופסים את ההנאה כמצב טבעי עבורם. אבל האם היכולת להנות היא אכן עניין כה מובן מאליו אצל ילדים?

בגילאי הגן אנחנו בדרך כלל מעבירים את האחריות למסגרות החינוכיות, ואנחנו בדרך כלל משוכנעים כי הן אמונות על טיפוח חוויית ההנאה אצל ילדינו. גם כאן כדאי להציב סימן שאלה. שיחות עם הורים, למשל בתקופה של חגיגות סוף השנה או ציון חגים שונים בגן, מגלה כי רובנו שותפים לתחושה כי הלחץ המופעל על ילדינו הרכים לשנן את השירים ולפעול על פי כל הוראות הבימוי של הגננת והמנגנת – הלחץ הזה מוביל למספר שבועות בהם ילדינו הופכים לפקעת עצבים. אפשר להגיד הרבה דברים על היחס שלהם למסיבות הגן השונות, אבל העובדה שהם נהנים מההכנות לקראתן איננה אחד מהם.

ומה עם בית הספר? האם ההנאה כלולה בין מקצועות הלימוד באותן 12 השנים שאנו מבלות ומבלים בין כתלי המוסד החינוכי? נראה כי שאלה זו יכולה להישאר רטורית לחלוטין…

העובדה שהנאה אינה נלמדת בכוונה תחילה היא רק אחת הסיבות לכך שהיא נתפסת בעינינו כרחוקה. סיבה אחרת היא שלל המסרים נוגדי-ההנאה שאנו סופגים לאורך חיינו מהורינו ומשורה ארוכה של דמויות סמכות. למשל, האם משפט אחד או יותר מהמשפטים הבאים נשמע לך מוכר? “זו עבודה. לא באת להנות כאן.” “החיים זה לא פיקניק. זו עבודה קשה.” “להנות תהני בבית.” ויש רבים נוספים, כמובן.

מהיכן מגיע הרעיון הזה, שלפיו הנאה עומדת בסתירה לתחומי חיים כמו עבודה ומשפחה. גם כאן, במסגרת עבודתי עם נשים וגברים השואפים לשינוי, אני נתקל, שוב ושוב, בהשקפות עולם אשר יוצרות ניגוד בין הנאה לבין כל דבר אחר כמעט. אני שומע מאנשים שאנחנו לא אמורים להנות מלימודים, מעבודה, מזוגיות, מילדים, ממשפחה ואפילו לא מחופש… למה? ואם זה אכן כך, אז ממה אנחנו כן אמורות/ים להנות…?

יתכן כי הדבר קשור להיסטוריה הקולקטיבית שלנו, לתקופות קדומות יותר בהן השרדות היתה העניין המרכזי והצורך לשרוד באמת לא השאיר יותר מדי מקום למותרות כמו הנאה. יתכן. אולי המקור להפיכת ההנאה לנדירה הוא במבנים חברתיים, קדומים אף הם, בהם יכולתו של עם להנות נתפסה כמסוכנת, משום שכדי לשלוט בעם היה צורך להצר את צעדיו ובוודאי לא לאפשר לו לשמוח ולפרוק כל עול. אולי. למצער, גם כיום אפשרויות כגון אלה אינן נתפסות כמופרכות כל כך. גזירות כלכליות, חברתיות ואחרות, למשל, מן הסתם לא נועדו לאפשר לנו להנות. אולי ההפך.

על המקור לבעיה ניתן להמשיך ולדון, אך כדי לאפשר שינוי, כדי לאפשר תיקון של התפיסה לפיה יש את מה שצריך לעשות ויש את מה שאפשר ומותר להנות ממנו, ומדובר בשני עניינים שונים בתכלית, שכמו קווים מקבילים, אינם נפגשים לעולם – כדי לשנות את הרעיון הזה ולעודד אפשרות חדשה של עשייה ופעולה מתוך הנאה, נכון יהיה להתמקד במה שנתפס בעינינו כגורמים המפריעים לנו להנות.

מעכבת-הנאה ראשית שכדאי להתיחס אליה היא המילה “צריך” – אותו קוד מקוצר אך יעיל להפליא, אשר מבטא ציווי, נורמה שיש להתיישר לפיה. בהנחה שיש לנו מושג בסיסי בשאלה איך להנות, כנראה שאנחנו לא מיישמים אותו (או לא מיישמים אותו מספיק), כי צריך “להיות בסדר”, צריך “לעשות רושם טוב”, צריך “להפעיל שיקול דעת” וצריך “לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר”. צריך.

להיפטר מה”צריך” אינו אתגר של מה בכך. מדובר בהרגל שהושרש בנו באמצעות שנות חזרה רבות על אותו מסר שמשמעותו היא כי אין לנו אפשרות בחירה. עושים כי צריך וזהו. נקודה. ומאחר ולדעתי לא ניתן פשוט להעלים את הרגל הצריך, עלינו לנקוט בשיטת הבה ונתחכמה לו, ולהכניס למשוואה “צריך” אחר. “צריך” חדש. למשל – “צריך להנות”. כי אם הקוד “צריך” עובד, מדוע שלא נרתום אותו לטובתנו? מדוע שלא נרגיל את עצמנו לרעיון חדש לפיו הנאה היא הכרח…?

כדי לעשות זאת, כדי להתחיל להנות גם (ואולי בעיקר) כאשר אנו עוסקים במטלות שנתפסות בעינינו כפחות נעימות (לדוגמה – שיווק, מכירות וגביית כספים, אם מדובר בעסק העצמאי שלנו) דרושה לנו סיבה טובה. סיבה טובה מאד. מדוע? כי שינוי כזה ידרוש מאתנו מאמץ רב וכדי לעמוד בו נזדקק לנימוק משכנע. כך תעלה הנכונות שלנו להתאמץ להכניס את ההרגל החדש, הרגל ההנאה, לחיינו. אז מהי אותה סיבה, הסיבה שהיא התשובה לשאלה מה יוצא לי מזה, הסיבה להנאה?

כמו אחרות ואחרים העוסקים במוטיבציה ובהנעת אנשים לפעולה, דעתי היא שמה שיוצא לנו מהנאה, זה – הנעה. פשוט כך. התחושה (הנאה) מייצרת פעולה (הנעה). זוכרת את יחידות ויחידי הסגולה שהזכרתי קודם? אותם אנשים שברור לנו כי הם נהנים ממה שהם עושים? ובכן, ברור לנו גם שהם עושים. הרי זהו חלק בלתי נפרד מהיחוד שלהם. זוהי סיבה מרכזית להצלחה שלהם, שכל כך מושכת אותנו. אם הם היו נהנים, אבל לא מממשים, מייצרים, מתקדמים ומצליחים, כנראה שלא היינו לוטשים עיניים לכיוונם. ההנאה שלהם מאפשרת להם לנוע קדימה. זו סיבה מספיק טובה לרצות להנות, לא?

ויש גם את הדחיינות המעכבת-כל. לפי אחת התפיסות בנוגע לדחיינות, מקור התופעה נמצא בילדותנו. ההורים מנחיתים עלינו את רצונותיהם, כלומר מודיעים לנו מה עלינו לעשות, אך מבלי לשתף אותנו בתהליך קבלת ההחלטות. כתוצאה מכך החוויה שלנו היא שהדברים נכפים עלינו. כדי להימנע מחוויית הכפיה אנחנו דוחים את הקץ עד כמה שניתן. אנחנו דוחים את ביצוע ההוראות שקיבלנו. ואז, כשאמא או אבא דורשים מאתנו דבר מה (להכין שיעורים, לסדר משהו בבית, לבוא ולומר שלום לאורחים, לבקש סליחה, להגיד תודה), אנחנו מפעילים כל מאמץ אפשרי כדי לדחות את רוע הגזירה. ברבות הימים, הרבה אחרי שההורים פסקו מלהנחית עלינו הוראות (או שלהנחתות שלהם כבר יש פחות כוח), אנו נותרים עם ההרגל לדחות את מה ששנוא עלינו. פיתחנו דחיינות.

איך זה קשור להנאה והנעה? זה קשור, כי יתכן שבעזרת היכולת להנות מדברים היינו חווים פחות כפיה כאשר היו מורים לנו לבצע פעולה כזו או אחרת. כתוצאה מכך היינו דוחים פחות וכתוצאה מכך היינו עושים יותר. כלומר, ההנאה היתה יוצרת הנעה ולכן, מן הסתם, מצמצמת דחיינות.

מוטיבציה נוספת ליצירת שינוי שיאפשר לנו להנות נוכל למצוא בעובדה, שלמרות מצבור המשפטים מסוג “תפסיקי להיות מפונקת, עבודה זה לא בשביל להנות”, הרי שהמציאות מוכיחה כי אין סתירה בין הנאה לבין עבודה שיש בה סיפוק והצלחה. הרי גם אנחנו התנסינו בכך לפחות פעם או פעמיים. גם אנחנו גילינו, שכאשר אנחנו נהנים הזמן חולף מהר, יש יותר אנרגיה לעשייה, יש תחושות של אופטימיות והמעניין מכל הוא שההנאה עצמה הופכת להיות המאפיין החשוב של הפעולה. המשמעות היא שמאפיינים אחרים כמו רמת ההישגיות, הצורך להצליח וכמובן התוצאות הקונקרטיות של העשייה שלנו – כל אלה מקבלים גודל מעט טבעי יותר ואפשר להוריד מהם לפחות חלק מהלחץ המתלווה אליהם בדרך כלל. משהו בסגנון של “אם נהנים, פחות לחוצים” (או לא לחוצים בכלל).

אם השתכנעת בחשיבותה של ההנאה ובצורך להנות, ואם הדברים גרמו לך להתבונן לרגע, מעט יותר לעומק, בתפקידה של ההנאה בעשייה שלך, נשארה רק בעיה אחת קטנה – איך לומדים להנות… כלומר, בהחלט אפשר לצוות על אדם אחר להנות. אפשר להגיד לו “תהנה! תהנה כבר!”, אבל באופן די צפוי השיטה הזו מתבררת כלא מאד יעילה. אז מה עושים? הנה רעיון אחד, שמגלם בתוכו כמעט את התורה כולה…

דמיינו לרגע ילד שיושב על הקרקע, נשען בגבו על קיר של מבנה כלשהו ובידו חופן אבני חצץ קטנות. הוא מתחיל להשליך אותן, אחת אחת, לעבר עמוד של תמרור שנמצא מולו. הוא לא מתאמן בקליעה למטרה או משהו כזה, אלא פשוט נהנה מעצם הפעולה. הוא נהנה מזריקת האבנים הקטנות, מהקול המתכתי שנשמע כאשר אחת מהן פוגעת בעמוד, מהזמן שעובר, מהחזרה הנעימה, הכמעט מונוטונית, על התנועות שהוא מבצע וכך הלאה. בשלב מסוים, אולי אחרי ששתיים שלוש זריקות במקרה עלו יפה, והילד פגע בעמוד מספר פעמים ברצף, קורה דבר מעניין. הילד מפסיק לבצע את הפעולה של יידוי אבני חצץ על עמוד של תמרור, ועובר לבצע את הפעולה של נסיון להצליח לפגוע בעמוד של תמרור עם אבני חצץ. ההבדל עצום! קודם הוא פשוט השליך את האבנים ועכשיו הוא משליך אותן כדי להשיג תמורה ספציפית. החל מרגע מסוים, הרגע שבו עלה בדעתו של הילד שהוא רוצה להצליח לפגוע בעמוד, הפעולה הפסיקה להיות ספונטנית והפכה להיות מתוכננת. מפעולה מהנה של משחק היא הפכה להיות פעולה מאומצת של הישגיות. ובאורח פלאי ממש, ככל שהילד יתאמץ יותר כך הוא יקלע פחות. או בניסוח המתאים לנושא שלנו – ככל שהילד יהנה פחות, כך הוא גם יצליח פחות.

אז מהו מוסר ההשכל? אולי שלהתאמץ להנות זה קצת כמו להתאמץ לא לחשוב על לימון צהוב, כלומר לא ממש משיג את המטרה. אולי שהנסיון להשיג משהו בכוח עובד פחות מאשר הנסיון פשוט להשיג משהו. נקודה. נסיון, שעל הדרך יכול להיות שגם נשאב ממנו הנאה.

חשוב להבהיר – הישגיות יכולה להיות עניין מבורך ונהדר. אין בה פסול. ברור שאפשר מאד להנות מכך שהשגנו משהו שרצינו להשיג. אבל ההנאה תתאפשר ככל שנקפיד לא להפוך את הרצון להשיג לחזות הכל. ההנאה צריכה מקום להכנס אליו ולמלא אותו. תנו לה להיות והיא פשוט תגיע.

\\

פיני שרגיל בן סירה

מאמן אישי ועסקי להתמודדות עם דחיינות

\\

תגובות

This entry was posted in כללי. Bookmark the permalink.

Comments are closed.